"אני עוד זוכר בברור את הגשם האחרון, זה היה בסוף מאי, קשה
להאמין אבל כך היה."
שמחתי, נרטבתי, רצתי, קפצתי, צרחתי אל על כשאל פי ניגרות טיפות
מים חיים, רקדתי את ריקוד הגשם, חייכתי בקול רם, לא רציתי
שיפסיק, ידעתי שיפסיק, לא יכולתי לראות מתי הענן יעבור מפאת
הטיפות הצפופות, אבל ידעתי שאמור לבוא הקיץ, עוד עולז בין
טיפותיו עוד שותה מן הנוזל היקר והנה פתאום מיד אחרי ברק אחרון
הבליח רעם ושיתק את התיפוף הקצבי של הטבע, לא עוד גשם מלטף את
ראשי.
דממה.
"נותר לי רק להמתין לסוף הקיץ" חשבתי, "ולהאמין שהגשם עוד
יחזור."
עומד וידי פרושות לצדדים, עוצם עיני, מנסה לדמיין טיפות, לא
מרגיש מאומה פרט לכאב שהשמש כופה עלי, עורי סדוק, פני אדומות
וגופי זועק: "חייב להמשיך להאמין בגשם! הוא יבוא."
סביבי שדות צהובים ואדמה קשה וחרוכה, פורש מעמדתי כצלוב ותר
בין רגבים צרובים, מנסה למצוץ לי הנאה רגעית וממשש את האדמה,
מנסה להרגיש את הצמחים והם מתמוססים ונשברים בין אצבעותיי.
הולך בשממה, הכל גוסס אם לא כבר מת.
אין זה משנה לאן אלך, המטר כשיבוא, אם יבוא, יבוא ממרום,
השוטטות שלי היא אך אמצעי לקיים את עצמי, לקיים את התקווה.
רודף אחרי חיות בר רזות ומזדמנות, לעיתים מדביק את מרוצן ושוב
עומד, מביט בהן רצות הרחק הרחק, אין לי כל חפץ לדלג עמן בארץ
חרבה, מדי פעם שולח מבט אל העננים, הם כל כך רחוקים שאיני
מסוגל אף להבחין בהם.
הצמא בוער בי כאש, מתפשט בגופי כשרפה בשדה יבש, רק דבר אחד
יכול לשמח את ליבי.
ממשיך בנדודי עם אמונה בלומה בתוך תוכי, מקווה לשרוד עוד רגע,
עד לרגע בו מים יטפטפו וישטפו ויעטפו את כל עולמי, מקווה שהוא
יגיע.

"היא גשם שוטף כשאני מת מצמא".