עוד פעם הכאב-ראש הזה.
מה השעה בכלל?
אני לא זוכר כמעט כלום.
רק את ג'וק בורח ממני כשניסיתי ללטף אותו.
אבל בעצם הוא תמיד בורח כשאני שיכור אז זה לא ממש חדש.
חושך בחוץ.
אני לא מאמין ששרפתי עוד יום בשינה.
אני חייב לצאת מהמצב המחורבן הזה איכשהוא.
להפסיק את כל הסטוצים וההאנג-אוברים ולעשות משהו עם עצמי.
די עם ההכחשה הזאת.
שנה לבד.
סליחה, ג'וק, אתה יודע למה אני מתכוון, חוות פרעושים חמודה
שלי.
אתה מה שמחזיק אותי בחיים בשנה הזאת.
הראש מתפוצץ ואני חייב לקום מהספה.
לפחות בשביל למצוא את השלט של הטלוויזיה כדי לבדוק מה השעה לפי
מה שמשודר.
ומה לעזאזל לקחתי אתמול שאני מרגיש ככה?
הייתי חושב שאחרי כל-כך הרבה שנים הגוף יקבל איזו חסינות לכל
הבלאגן שאני מכניס לו ויקבל את המצב האירוני שאני מכריח אותו
אליו.
הראש לא עובד.
מעורפל.
כבד.
"תותים" של ערן צור ברדיו של השכנים מצחיק אותי קצת.
אני מתרומם לישיבה וג'וק קופץ עליי.
הוא כל מה שנשאר לי ממנה.
אנדרטת זיכרון חייה, קטנה, חומה ושעירה לאהבה שלי.
התמונה שלה קופצת לכביש בשביל להזיז אותו, כלב מעורב שאף פעם
לא ראתה קודם, תקועה אצלי בראש כבר שנה מהרגע שהיא נדרסה, ושום
דבר לא מצליח להזיז אותה.
אתה הדבר האחרון שהיא נגעה בו בחיים העצובים שלה, ג'וקי, ועד
מותך תזכיר לי את הלב האוהב והכואב שלה.
אל תבכה, ג'וקי, אני כבר עושה איתך סיבוב.
תן לי רק להוציא מהראש את הכאב הזה ולהחזיר אליו את המשפט
הכל-כך שייקספירי שהיא כל-כך אהבה להגיד לי I LOVE THEE, ROMEO
.
ה"תותים" עושים לי חשק למשהו חריף.
תפסיק להזכיר לי אותה.  בבקשה .
אני לא רוצה לשכוח אבל חייב להמשיך הלאה.
אם לא לאהבה אחרת, אז אולי למקום אחר.
בוא נצא , ג'וקון.
בוא.