יש משהו יותר אינטימי ברדיו
כשיש רק מילים, בלי תמונות, כאילו אתה היחיד שמקשיב לשדרן.
והמשדר הוא בכלל הקלטה מלפני המון זמן, שמישהו שכח דולקת ואין
בעצם אף אחד בתחנה.

אני רוצה להתחבא בתוך מקום סגור וחשוך וקר ושקט
שאין בו אף אחד ושום דבר ואף צליל,
אולי רק טפטוף של מים במרחק
שהקלסטרופוביה תשתלט עליי באופן מלא ומוחלט
והפסיכוזה תמלא את התודעה והסכיזופרניה תחזור,
ואני אדע שרק אני והבפנים שלי נמצאים שם בחושך
וזו תהיה האמת החשופה של תודעתי
אמת מוחלטת ובלתי מעורערת על ידי מציאות מפוקפקת ומלאה באשליות
אופטיות ומילוליות. יהיה רגש טהור ומחשבה טהורה והמילים ביני
לבין עצמי - גרעין היותי יהיו בספק מאוד אמירה וללא ספק כאמת
קיימת בלא מחדל.

המחשבה נוצרת במוחי, מאחורי עיניי מימיני היד
ובקצה העט רושמת על הדף משמאלי.
ואלה שני פריטים.
כל אחד מהם לחוד.
כך זה נראה לעיתים, לרגעים ספורים.
והנה זה שוב.

אני רוצה שאמא טבע תחבק אותי לנצח, שאדמה ואויר ועצים יעטפוני
וחשכת הליל, כי האור אין הוא חלק מן האם, כי מקורו מחוצה לה.
"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום..."
לסיים את מהלך היום בשונה מתחילתו.
בנקודה שונה מתחילתו
בהרגשה שונה מתחילתו
בשונה. בשוחה. בשונית.
בשכינה שונה.
בשכנות שונה.
שסופו יהיה בנקודה שונה ממנה יחל מהלך חדש, אחר,
לאחר שאסגור עיניי ואפתחן.

איך תדעי שאני ער?
שאת יכולה להחליף מילים ומחשבות איתי בזה הרגע,
בשעות שהן עמוק-עמוק בלילה.
ושאני לא מכובה ונטען מתת-מודע. מנותק מחושים.
איך אדע שאת אי-שם, תוהה בגיני?
בעיני רוחי אני בוהה בירח,
בעיני רוחי, בוהה הירח בך
רוצה אותך כאן, כעת, תמיד, לצידי
אך מוקיר תודה על כך שאת.
גם אם זה רק שם

26.07.2005