אני לועסת את הלבד,
ממששת בלשון, מנסה להכיל את הטעם.
לרגעים נדמה אולי נתיידד,
אחר כך הוא מכה אותי אימה.
פעם יכולת להרחיק את הבהלה הזאת,
אבל צוואר מוטל אפיים, ממתין לגיליוטינה, זה הכי לבד.
אין נחמה לעורק התופח,
מנחש מבועת זרימה אחרונה בתלם.
אני זוכרת איך היית מושחז,
נוצץ כל-כך,
ברזומה שלך נרשמה יכולת חיתוך.
אתה גם יודע לדבר צורפתית במבטא.
אהובי,
מון אמור. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.