מהי אהבה?
אז ככה... אתה קם בבוקר, כולך בודד... חושב על הבילוי הדלוח
שהיה לך עם החברים בערב הקודם ומגלה בפעם המיליון שאין לך
חיים... שאתה בודד בכדור הארץ, שיש כל כך הרבה דברים שרצית
לעשות אבל משום מה אתה ממשיך להסתובב במעגל סביב הסולידיות
המכוערת שנקראת "קיום נורמלי".
אם פעם אחת יכולת לקום וללכת... לעזוב הכול באמצע... ולנסוע!
לאן?! פאק לאן... מה זה משנה?!
אתה יכול לנסוע לפארק בעיר, לאילת או אפילו לארצות הברית...
העיקר לשבור את השגרה המחורבנת שאתה חי בה...
ואולי לנסוע, שזה גם חלק מהקיום הנורמלי..? הרי כל אדם רוצה
לקחת את הדברים וללכת...
המממ... יש בזה משהו!
אז מה לעשות? מה עושים כדי לצאת מהשגרה השדופה והמפגרת הזו?
איך יוצאים מזה?!
אם לנסוע לא עוזר... אז אולי לשנות את עצמך?
תספורת חדשה, לוק חדש, ויש כאלו שיסחפו את העצמאיות שלהם לשם
חדש...
המממ... האם זה יעזור?!
לא נראה לי... חרא נשאר חרא...
העניין פה הוא לשנות את האופי...
אז אולי לשמוע מוזיקה שונה?! לאאא... גם זה לא... זה חיקוי!
כולנו רוצים להיות חיקוי של משהו שאנחנו מכירים ומוקירים...
אבל זה לא הדבר האמיתי...
אז איך לעזאזל אפשר לצאת מהבועה של עצמך?!
למות! כן!!! איך לא חשבתי על זה קודם! למות ולהיוולד מחדש...
בתור טיפוס שונה... לא מחושב, פראי כמו יער גשם בתולי...
גררר... מחרמן אותי לחשוב על זה!
וכך אתה חושב על עצמך... איך אפשר להשתנות? למות.
לא פתרון להיט, בלשון המעטה...
אז מה לעשות?!
אולי למצוא אהבה חדשה... כזו שתעיר אותך ותרצה ממך עוד...
(סורי, אמדורסקי...)
OK, אז נחשוב על הרעיון הזה, זה ילך ככה:
נכיר בחורה חדשה,
לדוגמא אחת שהולכת בדייט ראשון לאכול בבורגראנץ' (ומי חשב על
הרעיון הזה, גוד'דאם') ולשחק לי עם הקשים... כן, ככה סתם
מולי... בלי להתחשב באף אחד!
המממ... זה שונה!
אולי נזרום עם זה..? אז זורמים... הפגישה הופכת להיות ארוכה
להחריד (דווקא לא! די נהנתי...).
במהלכה נזרקים עליי פרחים משיח ציבורי מלא בטל של בוקר (כן כן,
כזו ארוכה...).
הצחוק שלה משחרר... בזה אין ספק בכלל!
יש משהו מאוד כאוטי באהבה...
אני זוכר את הלילה הראשון שחזרתי ממנה הביתה... בפיאט אונו
חבוטה, על מהירות של 160 קמ"ש, שומע את ביג אין יאפן... כמו
ילד מזיל ריר ומתלהב...
איזה חיים! עכשיו עשיתי שינוי...
מרוב האהבה... אפילו הציניות ברחה... חופשי ברחה, לאן?! לא
רחוק מדי, מסתבר... היא חזרה לה אחרי תקופה... אבל זה כבר
סיפור אחר (איזה משפט נדוש...).
אז ממשיכים... והאהבה אינה כה מדליקה כמו שחושבים! כי
לעזאזל... כמה כאב יכול להיות באהבה...
אין אהבה בלי כאב! אין דבר כזה... ומישהו שיאמר לי אחרת יחשב
כשקרן ואני פשוט אתקע לו מערוך לפנים! כן... שקרנים אני לא
אוהב (אולי כי אני כזה... וכמה אפשר לראות אנשים כמוני...).
טוב, טוב... חוזרים למציאות הכואבת...
האהבה הפנטסטית, שריסקה אותי לרצפה והרימה אותי חזרה... היא
פה... אבל היא עכשיו נראית כמו הנרקומן מעזריאלי... מחפש את
הסימפטיה בתחתית של כוס חד פעמית...
כל השיאים שנשברו שוב ושוב נראים כל כך רחוקים עכשיו שאני ממש
ממש מתבאס על עצמי... איך אפשר לעזאזל להגיע עד לקצה ההר! הכי
באסה זה לרדת ממנו... ולדעת שיהיה קשה עד בלתי-אפשרי לחזור
לשם... באסה או לא?!
טוב, נו... אז אפשר לדמיין כמה היה כיף בעבר.
עכשיו? עכשיו חרא לי... אני מרגיש סגור, מרגיש מבואס, מרגיש
מת-חי או חי-מת?! הממ... גם זה מעניין...
טוב.
זו האהבה שלי, ומה איתכם?! |
