לימים אחדים גיליתי שמעבר לים או האופק רק גלים או אדמה.
מעבר אליי, והזכרונות שמתנפצים בתוכי
איני יודע עוד דבר מלבד פנייך, המשתלבות בדיסוננס מושלם עם
האופק, הים ודמדומי השמיים אל תוך חלל האינסוף השחור,
המנוקד בזוהר הכוכבים.

מעלה מעבר לדעת ומטה. מטה למקום בו לא אעז לחלום או לפקוח
עיניים, ורק זוהר עינייך בוהק לתוכי
וניצוץ בליבי שמעביר בי צמרמורת מנתק אותי מהמציאות אל תוך
הזייה בדוייה וצבעונית.

רק שנינו במדבר עצום ודומם, מבטינו קרובים ונשמתי נעתקת.
עומדים יד ביד מתחת לשמש הוורד, ענק ויפייפה, ומסביבנו רק צבעי
העולם, והמדבר, ושקיעת יום נוסף של בדידות מכרסמת.

ומהוורד הסגלגל שניצב בגאון מעלינו, טיפה אחרונה של מים חיים
משתחררת ונופלת במרחבים, גדלה ומתעצמת.
ואז בהתנפצות חרישית מציפה היא אותנו ובטביעתנו הדוממת מחזקת
את את תפיסתך ומצמידה את שפתייך לשפתיי.

וכך, מחוברים כמו החיים עצמם, טובעים אנו באהבה ובים, גולשים
למצולות, מתים.

ובדפיקות ליבי האחרונות פוקח אני את עיניי פעם אחת אחרונה.
מביט לתוכך ומסביב ולתוכך.
מאמץ את החוויה
משחרר את אחיזתי
נודם.