נמאס לי כבר להתחבא
ולהסתיר את מה שאני.
אין לי כח יותר לבטא
את מה שאני מרגיש, עמוק בליבי.
בכל פעם שאמא זורקת הערה
הלב שלי נשבר, ונמאס לי מזה.
היא כל הזמן מדברת על הכלה,
(ועל זה שאני יותר מדי רזה...)
ולי לפעמים כבר בא פשוט לצעוק,
להגיד לה שלא, זה לא יקרה!
היא תוכל לבכות, לצעוק, לירוק,
אבל אפילו חרם לא ישנה!
הבן שלך הומו! אני רוצה להגיד.
הגיע הזמן שתשימי לב, שתשלימי!
כן, ככה זה היה תמיד,
ואני מקווה שיום אחד היא תגיד לי:
"אני אוהבת אתך, כמו שאתה!
ללא קשר, תלות או סיבה
במה שאתה עושה, חושב או מרגיש.
לך ותמצא לך את האיש!
שיאהב אותך, ואותו תאהב
ואני אתמוך בך, בכל מצב!"
אבל אני חושש, שזה לא יקרה.
אני מקווה, בפעם הראשונה, שאני טועה. |
