היא חייבת לצאת משם. עכשיו. הרגע. היא לא יכולה לשאת יותר.
לבד. היא יודעת מה היא צריכה. לבד. היא צריכה קצת לבד. אבל
מהר. היא חסרת מנוחה. מתופפת באצבעותיה הדקות על השולחן, מחכה
לסיום ההליכים הקטנים וחסרי החשיבות. שום דבר כבר לא חשוב
עכשיו. האיש המכובד מולה חרץ את גורלה. אם לשפוט לפי ארשת
פניו, הוא חרץ גורלות רבים. הוא מנסה להיות סימפטי. אבל היא לא
איתו. היא בוהה בו, רחוקה עכשיו.
שיערות בודדות שמרדו בתסרוקתה ההדוקה נחות על לחייה הנפולות.
היא עוצרת את עצמה, הגרון כואב. הכאב המוכר שצורב בכל פעם
כשהיא רוצה לבכות. היא רוצה לבכות הרבה, אך יש כל כך מעט
מקומות בהם היא מרשה לעצמה. 'את כבר לא ילדה' היא מזכירה לעצמה
בכל פעם. 'את כבר הרבה מאוד זמן לא ילדה. תספגי, תבלעי,
תתחשלי.' והכאב מתחזק. והפנים כמעט מתעוותות. אחרי שנים של
תרגול זה רק כמעט. היא יוצאת משם באיטיות מאופקת, אך בפנים היא
מסתערת החוצה. במסדרון רחב חולפת על פני אנשים. הם לא באמת
קיימים, שקופים. בקושי רוחות. תחושה של עקצוץ חולפת בגופה. היא
מתקדמת בצעדים זריזים לכיוון היציאה מהבניין, אך למעשה הצעד
הבא שלה עמום ונעלם.
על המדרכה מחוץ לבית החולים, חוצה את הכביש, בקושי מבט חטוף על
התנועה. אין בשביל מה. יד מנותקת עוצרת מונית. פה ממלמל כתובת,
אישה שותקת. הנסיעה מרגישה ארוכה מדי. היא חשה את הכביש המחליק
מתחת לגלגלי המונית כאילו נמתח עד אין סוף, לועג לה, מרחיק
אותה מיעדה.
והיא מגיעה. יד מושטת. מספרים. דברים חסרי חשיבות.
מדרגות. יותר מדי. הנשימה כבדה והגוף עוד יותר. כואב הגרון. כל
כך כואב הגרון. והנה הדלת נפתחת, והגוף כושל ומועד. הרצפה קרה,
אבל מבורכת. עוד שנייה, רק צריך לסגור את הדלת.
מצמוץ קל, והסכר נפרץ. נשימתה מקוטעת וכואבת, מגרונה יוצא קול
זר-מוכר. כל כך הרבה שנים לא שמעה את קול בכייה שלה. בישיבה על
הרצפה עם רגליים פסוקות, שעונה על הקיר, אוחזת בבטנה בחזקה
ובוכה. אוחזת בבטנה ולוחצת. אוחזת בבטנה ושורטת. הכאב הזה.
מרוחק, אך עם זאת אמיתי, מוכיח לה שהיא שם.
כבר לא יכולה להתכחש למציאות החדשה. אוחזת בבטנה ומתאבלת. בוכה
פחות, כואבת יותר. מרגישה איך היא נרקבת, מזון לתולעים. הבשר
נסוג מעצמותיה והיא אבק. לא מותירה דבר מאחוריה. היא מעניקה
לבטנה הדואבת ליטוף קל, באזור התחתון, היכן שאמור להיות המקום
בו נוצרים חיים. בקול פצפוץ חזק משהו נשבר בה לתמיד.

גוררת עצמה למיטה. בולעת כדור שאט אט מערפל את הכול.
עוצמת עיניים. מקווה שמחר תקום למציאות של אתמול.