אני לא יודע מה לעשות.
כשאני חושב על לספר
למאיה, או למישהו,
או אפילו לאברם,
יש לי צמרמורות בכל הגוף
ואני כמעט מתחיל לבכות.
היציאה משתלטת לי על החיים
אני כבר לא יכול להתרכז
בדברים שלא קשורים.
במיוחד כשיש לי כזה מצב-רוח
שאני מתחיל לחשוב איך לספר,
מתי, ואיפה? אם בכלל.
וחשוב מכל- למי?
האם אי פעם אוכל להיות עצמי?
אני לא יכול לממש שום דבר,
מתבייש להגיד, אפילו לחברים.
שלא לדבר על אנשים אחרים,
אפילו שמתאימים.
אני מרגיש כל-כך גרוע,
אני לא יודע מה לעשות
אני יודע שאני לא רוצה להתאבד
אבל לפעמים עולות לי מחשבות בראש.
במיוחד אחרי דחייה, או סתם אחרי
שאני חושב על דברים ברצינות.
האם לסכן הכל, ולהגיד להורים בקרוב?
האם אני רוצה לספר, ולמי?
איך הם יגיבו?
אני חייב לפגוש את גיל בקרוב
להתייעץ, לקבל החלטות.
ואז, לאזור אומץ ולהגיד הכל
לספר, אפילו לוותר על דברים.
ובמקרה הגרוע- לארוז תיק
וללכת לידידה.
נקווה שזה לא יגיע.. |
