אני זוכרת את כפות הידיים החמות שלך. ואיך החזקת לי אותן כשהיה
בחוץ קור של מינוס תשע מעלות. אני זוכרת איך הלכנו ברחוב בלי
שום מטרה או כיוון, איך פשוט שאבנו את העיר ואת המראות ואת
הריח של העשן המהול באנשים. התחושה שהציפה אותי שהחזקת לי את
היד הייתה כ"כ מושלמת. ובאותו זמן כ"כ מפחידה. כי איך אפשר
למדוד הרגשה כ"כ טובה, ואיך אפשר שלא לפחד שהכל ברגע אחד, פשוט
יעלם כלא היה, ואני אשאר עם החלל הגדול והריק שידעתי שקיים.

אני זוכרת את המגע של הפנים שלך, ואיך שהנחת עליי ראש. אני לא
יודעת למה, אבל ברגע שהתמונה שלך עולה בראשי אני מרגישה אותך
בכפות הידיים. אני מרגישה את הלב דופק בדיוק באותו קצב שהאוזן
שלך למדה להכיר.

אני זוכרת את הריח והמגע של השיער שלך. הוא היה כ"כ רך ונעים.
ולא יכולתי שלא להעביר את האצבעות בו. עוד פעם, ועוד פעם. בלי
שיימאס, עד שנרדמתי עם היד על ראשך.

אני זוכרת את הקול המהפנט שלך. ואיך שיכולתי להקשיב לך לנצח,
ולמרות שלא הרבת במילים אני שאבתי כל אחת פנימה, כאילו כל הברה
יקרה מפז, וכל מילה היא פנינה שמצאתי אחרי חיפוש מעייף.

הרגשות שהציפו אותי... אני מתגעגעת אליהם עכשיו. גם אליך אני
מתגעגעת, אבל עכשיו אתה סוג של זיכרון רחוק שלפעמים נראה לי לא
מציאותי...
אני אזכור אותך תמיד, אני אדבר עליך תמיד, אתה איתי, בזכרוני
גם אם אני לא איתך שם, גם אם לא נדבר עוד לעולם, כי אתה אהבתי
הראשונה.