זו אני, מוצגת כתמונה ששווה פי כמה וכמה מאלף מילים
מצוירת בשחור לבן,
מחכה שתכניס מעט צבע בנגיעת מכחול,
עדינה,
כזו כמו שרק אתה יודע,
כי בעיניי היית האומן שצייר אותי מחדש
בכל רגע בו היינו יחד,
בכל חיבוק ובכל נשיקה,
בכל נגיעה.

ואז נעלמת מהר כמו שבאת,
הלכת למקום אחר,
רחוק ממני,
רחוק מכולם,
והכל השתנה,
הצבע נעלם והכל שב להיות קודר,
אפילו מבעד לזכוכית שמגנה על תמונתי
יכולים כולם לראות את דמעותיי.

ושוב,
ללא כוונת תחילה אבל בידיעה ברורה נפגשנו,
כששנינו יודעים הרי מה יקרה באותה פגישה מקרית,
ואכן כך,
רק שעכשיו הכל הפוך,
מה שעבדתי כל כך קשה לשנות בשבילך,
כבר לא שווה מאומה...

ומה שלא עבד פעם לא יעבוד גם עכשיו
בעודך טוען שיום אחד אולי אוכל להבין
ואני נשארתי תלויה על הקיר בשחור לבן...