בלאו הכי אני יודעת שכל מה שאני אכתוב אני אשנא בסופו של דבר.

ברגע זה ממש מחקתי סיפור שלם. הנה, שוב אני משקרת. נהייתי
בנאדם שונה. אני משקרת בשביל להתחמק, ובשביל לצאת בסדר, בשביל
הכל. כן, אני יודעת שאופן הכתיבה שלי לא מתוחכם, וכבר נמאס לי
להתנצל. רק עכשיו, ברגעים אלה ממש, אני קולטת כמה אני שונאת את
עצמי. אני שונאת את עצמי. זה בטח לא יעזור אם אני אחזור על זה
אבל, ממילא לכם זה לא משנה, אתם בכל מקרה תקראו את ה"סיפור"
הזה ותמשיכו הלאה לחיים המחורבנים והמזדיינים שלכם וקרוב
לוודאי ששוב דבר ממה שאני כותבת לא מובן לכם. אז זהו, לא בא לי
לכתוב יותר, חבורה של אמנים שבטח יגיבו לי בתגובות ויגידו שזאת
הדרך שלי למשוך תשומת לב או שזאת לא אמנות. למי אכפת שזאת לא
אמנות? בכלל כל האתר הזה לא נוצר בשביל אמנות. הוא נוצר בשביל
שחארות כמוכם יוכלו לבוא ולהגיד לי מה לעזאזל אתם חושבים עליי
דרך כמה מילים שכתבתי. בגלל זה לא בא לי לכתוב. לא בא לי שאתם
תדעו עליי כל מיני דברים ואני לא אדע עליכם כלום. מה איתכם? מי
אתם? איזה מחשב יש לכם? איך אתם אוהבים את הקפה שלכם? איך
קוראים לאימא שלך? באמת, זה לא אישי. שוב שיקרתי.