- את הנ"ל כתבתי במקור באנגלית, קצת בהשראת "אלים אמריקאיים"
של ניל גיימן, ותרגמתי לעברית לצורך האתר הזה - אך ישנם כמה
מונחים שלא ניתן לתרגם במדוייק, לכן הוספתי כמה ביאורים כהערות
שוליים - עמכם הסליחה.
טיפות אחרונות של גשם נחתו על האבנים המרוסקות שהיו אי פעם
גושים מסותתים היטב של שיש. במעין אסיפה מקאברית של גידמים
עמדו שלדיהם החלולים של עצים שמתו זה מכבר. הרוח נשבה בלחישה
צוננת, מקפיאה, גוררת איתה ערפל קודר. השער - שנותר עוד על כנו
לאחר שהגדר כולה התמוטטה - נפתח ונסגר כאילו מעצמו בקול חריקה
חרישית, מחריד ינשוף זקן ואדום-עיניים שתפס עליו תנומה, שולח
אותו במנוסה מהירה אל עבר עץ גבוה מאוד במרחק מה משם.
בתי עלמין הם דוגמה משונה מאוד למעגל החיים - מחד, זהו ביתם
הנצחי של המתים, אולם מאידך, מעטים הם הימים בהם אין ולו שמץ
של תנועה של ההולכים והנושמים בהם. התנועה הבלתי-פוסקת של
אבלים הבאים להתייחד עם זכר יקיריה מעניקים למקום כוח חיים -
כוח חיים שנולד מן המוות.
לא בית העלמין הזה. בית העלמין הזה היה מת לחלוטין. מת
סופני, בשלבים של ריקבון. לא, בעצם, ריקבון לא היה המונח
המתאים. ריקבון הוא תהליך שהוא תוצר לוואי של חיים המתפתחים על
גבי המוות. המוות המוחלט - קר, חסר שינוי וחסר פשרות - שם ביתו
בבית העלמין הזה. כבר עשרות שנים לא נקבר שם דבר; למעשה, במשך
עשרות ומאות שנים לא נכנס לשם דבר-מה חי - היה משהו באופן
בסיסי במרקם הקיום של בית העלמין הזה, אשר הכריז כי זוהי נחלתו
של המוות - בני האדם ובעלי החיים הדירו רגליו ממנו, ואפילו
צמחים לא גדלו בו.
בתוך הערפל המתאבך עמדו שלוש דמויות - גבוהות ורזות - עטויות
גלימות. האחת, פניה מכוסות לחלוטין בגלימתה השחורה משחור,
ואוחזת בידה השלדית חרמש, נאנחה.
"לכל הרוחות, איזה חור. כאן את גרה?" אמר המוות שהיה.
"זה לא הרבה, אבל זה הבית." אמרה המוות של ההווה, אוחזת בידית
הקאטאנה(1) שלה, מפנה את עיניה הגדולות בגוון הערפל אל המוות
שהיה, גל פתאומי של אור משתקף בשער הכסף הארוך שלה "היום זה לא
מה שהיה פעם. אין תקציב. אתה זוכר את הימים שבהם היינו עובדים
יחד?"
המוות שהיה חייך - למרות שבהתחשב בעובדה שדמותו הייתה כדמות
שלד, היה לו קשה מאוד לעטות על פניו הבעה אחרת.
"איך אפשר לשכוח... באותם הימים, אנשים ידעו למות בסגנון...
בשדה הקרב, או במגפות, או השד יודע. היינו רוכבים על כנפי
הסערה, קוצרים את הנשמות כמו חיטה... אף פעם לא הבנתי איך
הצלחת לעשות את זה כל כך טוב עם סכין הצעצוע הזו שלך." הוא
אמר.
המוות של ההווה הזעיפה פניה לרגע "היא עדיין חדה יותר וניידת
יותר מהמקל הזה שלך." ואז היא גיחכה "אבל אתה הרבה יותר מסחרי
- הרבה יותר מושך קהל."
"אולי, אבל את אשפית בכל הביורוקרטיה שמערבת היום העבודה... מה
לי ולכל הניירת הזו?" משך המוות שהיה בכתפיו.
"זו בדיוק הבעיה. היום זה לא מה שהיה פעם - הם מתים על ימין
ועל שמאל, וסתם בגלל הטיפשות של עצמם. הם דואגים לקציר בעצמם,
אני רק צריכה לחתום על כל הניירת הארורה הזו... לכל הרוחות,
כמו שהדברים הולכים עכשיו, הייתי יכולה להחזיר את החרב הזו
ולחתום במקומה על עט נובע... מצד שני, מי יכתוב שירי הלל
לחותמת-המסמכים האפלה(2)?" היא מלמלה "רק השד יודע כמה זמן
אני בתפקיד, ורוב דואר-המעריצים עדיין מופנה אליך."
המוות שהיה נאנח "העולם עשה כברת דרך מאז הימים שבהם היית
השוליה שלי ותו-לא... אך עדיין, יש דברים שלא משתנים..."
"וזה מביא אותי אל הסיבה שעבורה התכנסנו היום." אמרה המוות של
ההווה "היורשת שלי הוכיחה את עצמה כראויה."
הדמות השלישית - הנמוכה ביותר מבין השלושה, זזה בשקט מתחת
לגלימתה, ופרמה את קישורי הברדס שלה בעדינות, חושפת את פניה
הממוסגרות בתלתלים שחורים משחור - פני מלאך חיוורות של נערה,
אך כל שמץ של תמימות לא נראה בהם. היא לא אחזה בשום חפץ בעל
להב - אך מבט אחד לתוך עיניה היה מספיק.
היא הביטה בעולם בכבדות ראש, בעיניים אדישות... אך יותר מכל -
יודעות.
היא לא פצתה את פיה, רק הנידה בראשה ברכות ילדותית. היא היתה
המוות שעתיד לבוא - הנוראה מכל. היא נולדה כדי להתמודד עם
מספרים שאף אחד מקודמיה לא התמודד איתם. מאות, אלפים, אפילו
מיליונים היו פסיק בשבילה. היא נוצרה כדי להתמודד עם
מיליארדים. היא הייתה המוות של האפוקליפסה - של יום הדין. של
האבדון. האחרונה שתהיה בתפקיד. היא הזיזה את ידיה בחרישיות,
טווה קרניים של אור כחול בהיר לצורות שונות כמו שיחקה
בעריסת-חתול(3) - קרני אור של נתונים חדשים. מידע חדש. היא
הצמידה את ידיה לחזה - אשר ממרכזו בקע אור אדום עמום, בקושי
נראה דרך הבד הכסוף, דמוי המראה של גלימתה - והאור שבקע מידיה
כאילו נספג לתוכה, מעצים את האור האדום שהתפשט לאורך כל גופה
לרגע. היא עצמה את עיניה ולרגע נראתה כמו מכורה לסם שקיבלה את
המנה שלה. ואז האור דהה לאט לאט, והתכווץ חזרה למקורו. עיניה
נפתחו שנית, ולרגע, נראה שידע נורא אף יותר השתקף בהן...
זו היתה אחת מהסיבות שהיתה מושלמת לתפקיד - היא היתה מכורה
לידע. והידע הוא הנשק המסוכן ביותר, אחרי הכל.
"היא מוכנה, אך לעת עתה, העולם אינו מוכן בשבילה." אמר המוות
שהיה.
"גם הזמן שלה יבוא." אמרה המוות של ההווה ועצמה את עיניה "הבה
נקווה שלא בקרוב... כבר התחלתי לחבב את המקום הזה. כשהיא תיכנס
לתפקיד קצת תיגמר לי הפרנסה. לא קל להיות ישות רוחנית בימינו."
"למה, באמת, חילופי תפקידים בתחום שלנו חייבים להיות כאלה
מסובכים?" שאל פתאום המוות שהיה.
"אתה צוחק? אנחנו זה עוד סיפור פשוט. אתה יודע כמה פעמים
החליפו את מי שממונה על לידות? רוחות, מלאכים, אפילו ציפורים
למען השם, לפני שהם הגיעו למסקנה שאבד על התפקיד הכלח והוציאו
את האחרון לפנסיה מוקדמת."
"מה לעשות, זה מה שקורה כשיש וועדה ממשלתית בתור אלוהים... וגם
הם עובדים זמניים."
ובמילים האלה הערפל רגש וסער, ואל תוכו התאבכו המוות שהיה
והמוות של ההווה - צללית ואד - והמוות שעתיד לבוא סקרה את
הממלכה שתעמוד לרשותה ביום מן הימים.
כל כך הרבה לגלות... כל כך הרבה לחקור... כל כך הרבה לפרק
ליסודות הראשוניים ביותר... היתה לה הסבלנות לחכות.
המוות שעתיד לבוא חייכה ונעלמה אף היא אל תוך הערפל. אחרי הכל,
ככל שתחכה יותר, יהיה לה יותר מה ללמוד...
1 - קאטאנה היא סוג של חרב סמוראים יפנית. לאלה שראו את
"להרוג את ביל - תחשבו על חרבות נוסח האטורי האנזו.
2 - במקור The Grim Document-Signer, בדיחה על חשבון הכינוי
למוות, The Grim Reaper ("הקוצר האפל")
3 - עריסת-חתול, או Cat's Cradle, היא משחק ילדים של תמרון חוט
בין אצבעות הידיים על מנת ליצור צורות. |
