"מי יבכה כשתמות?"
[המוני תודות ליובל]

כשמתתי, הכל היה מעורפל ומבולבל.
זה היה בחורף והכביש היה חלק.
מבעד לטיפות שעל החלונות בבית שפעם היה שלי, ראיתי אותם
מתכננים את הלוויה. אמא בכתה ואבא חיבק, אימץ אותה חזק אל
חיקו. לפחות הם השלימו, חשבתי. רציתי לצעוק שאני בסדר, שאני
הולכת למקום לא רע, שאני תמיד אסתכל עליהם מלמעלה, אבל לא
יכולתי. גרוני היה יבש והמילים סירבו לצאת מתוכו. גם לבכות לא
יכולתי. העיניים שלי צרבו אבל שום דמעה לא זלגה מתוכן.
עמדתי בכניסה אל הבית, רציתי לצלצל בפעמון, מתוך הרגל, אבל לא
הצלחתי לגעת. עברתי דרך הדלת וחשבתי, "כמה נדוש". כשהייתי
בפנים, זה היה בדיוק כמו פעם. הכל היה כל כך קרוב אבל כל כך כל
כך רחוק.
האש בערה באח. לא יכולתי להרגיש אותה, אבל בכל זאת, התרחקתי.
רציתי לחבק אותם, לעודד אותם, אבל הכל היה כבר אבוד. אחרי
שהבנתי שאין יותר טעם, כי אפילו מכתב לא הצלחתי לכתוב, התרחקתי
לאט לאט מאותו הבית, מהרחוב, מהעיר... ולבסוף, מן העולם.
הגעתי למקום מוזר, לבן, נקי... טהור. זה היה היה המקום הכי יפה
שראיתי אי פעם. לא היו לו קירות או גבולות מוצקים, פשוט צפת
איתו לאן שרק רצית. פתאום נזרקתי למעין תחושת עצמאות לא מוכרת.
פתאום, באמת הייתי לבד, למרות שהיו שם עוד אלפי אנשים, צעירים,
זקנים, מה לא? כולם עומדים בתור, עומדים בתור לקבל את המשאלה
האחרונה שלהם. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהתגברתי על הצורך
להידחף. היה לי קשה לעכל את הכל, זה קרה כל כך מהר... כל
התחושות שלי נעלמו, כולן. נשארתי רק עם געגוע מטופש שאוכל אותי
מבפנים.
כשהגעתי לראש התור, עמד שם איש זקן, זקן ומקומט... היו לו
עיניים כחולות ושיער וזקן לבנים וארוכים. העיניים שלו היו
חמות, והוא חייך. היה לו מין מבט כזה של מישהו שראה עולם,
מישהו שיודע הכל על הכל.
"מי אתה?" שאלתי בהיסוס. הוא הרים את כתפיו וענה, "אף אחד".
חייכתי אליו בחזרה. "אז... מה תרצי?" הוא שאל בהיסוס קל, לא
ידעתי מה לענות. הרגשתי מעין ריקנות מוזרה,ריקנות שמרגשים כשיש
לך את כל האפשרויות בעולם, ובעצם, אין לך כלום. פתאום הציפו
אותי מחשבות על הבית, על אמא. עלו בי ריחות, עלו בי טעמים, עלו
בי תחושות. ואז, הבנתי. הבנתי מהו הדבר האחד, הדבר היחידי
שאפשר להעניק למישהו שאיבד אדם יקר.
"אני רוצה שהשמש תזרח" אמרתי בחיוך כזה של ניצחון... ובלי
שהרגשתי, פתאום מצאתי את עצמי במקום לא מוכר. הסתכלתי סביב
וראיתי שורות שורות של קברים. קברים גדולים, קברים קטנים...
הסתכלתי סביב, איתרתי את המשפחה שלי והתחלתי ללכת לכיוונה. זה
היה בוקר קר וחשוך, והיה נדמה שאפילו העצים והדשא היו אפורים
וקרים. כולם היו שם. כל המשפחה, כל החברים... הסתכלתי למעלה,
אל השמיים מלאי העננים, ואז ראיתי אותה מגיחה, השמש. ראיתי קרן
אור בודדה מציצה מבין העננים... פס של תקווה, פס של אהבה, רגע
של שלווה. אור החל להתפשט ברחבי בית הקברות והאיר את האבנים
הקרות. כל מה שרציתי באותו הרגע להרגיש את החמימות שלו כנגד מה
שפעם היה גופי, פעם אחת אחרונה. להרגיש את אותה צמרמורת נעימה
עוברת בכל הגוף. הבטתי בכולם, וקיוויתי שהם כן יכלו להרגיש את
החום, שהם כן יכלו לראות את האור... ובמבט אחרון, המראתי מעלה,
עטופה באור השמש, רגש חדש מלא את ליבי, נוסף על הגעגוע. משהו
אמר לי, שיהיה בסדר.