הבטתי בו, ולפתע הציף אותי רגש עז להתגרות בו.

התחלתי לנשק אותו. בהתחלה בתמימות. נשיקה קטנה בלחי. אחרי כן
עברתי לצוואר ואז חזרתי לפניו, נשקתי לכולו. מלאת עוצמה
מהקיפאון שלו, מכך שאינו יכול להושיט אליי יד, מכך שחושש שאני
אפסיק אם הוא יוציא הגה.
אהבתי את הרגשת העוצמה הזאת. נשקתי לקצה שפתיו, מבטינו נפגשו.
עבר נצח אולי. אמרתי לו שאם היה מזיז את שפתיו קצת אז היינו
מתנשקים. הוא הביט בי במבט האוהב הזה שלו ואמר לי שאם הייתי
רוצה אז הייתי עושה את זה בעצמי.
אז עשיתי את זה, מה לעשות כזאת אני. כי לא פחדתי, כי לא היה לי
אכפת. כי ידעתי איך הוא מרגיש אליי. וידעתי איך הוא רוצה את
זה, איך הוא רוצה אותי. ואהבתי את ההרגשה הזאת שמישהו רוצה
אותי כל כך.
בעצם זה מה שעזר לי לעצב את עצמי, לאהוב את עצמי. בזכותם
הצלחתי לבנות את עצמי, ולבנות לעצמי בטחון עצמי. אני אוהבת את
עצמי רק בזכות העוצמה הזאת שהם מעניקים לי. כעת אני אוהבת את
עצמי כי הם נתנו לי לראות משהו שקודם לא ראיתי בעצמי. בזכותם
אני מקבלת את עצמי כמו שאני עם התמימות והטמטום שבי.

לא אהבתי אותו ונישקתי אותו אך לפחות עכשיו אני אוהבת את עצמי.