צרחות.
בטונים גבוהים או נמוכים.
קטועות או זורמות.

ככה עברו עליי ימים ולילות כשהדבר היחיד שבאמת קיים כל הזמן
הנתון הזה הוא הרעש ברקע.
ההיא צורחת, ההיא נגעלת - המופרעת הקטנה שוב מקיאה ועליהן זה
משפיע, זה מגעיל אותן. "איך אנחנו אמורות לעבור שם כשכל רגע
היא מקיאה בתוך אחד הפחים השחורים האלה...?"
מסכנה. המופרעת. הבחורה כולה בת 21 וכבר בסוף החיים שלה.
הבחורה כולה בת 21 ונגמרת לאט לאט. השיער כבר דליל, הפנים כבר
חיוורות, רק הקול שלה עדיין צלול ויפה. אני הכי אהבתי את שעות
הערב. בהן פתאום הייתה נכנסת בה רוח חיים תוססת במיוחד והייתה
שרה ורוקדת. "עושה שמח"...
אני במקלחת. היא בתא לידי, שרה אליו, אל אהובה שנמצא רחוק
וחופשי, אוהבת אותו, ממציאה מילים, מתנועעת לפי הקצב שהיא
מכתיבה.. בגוף עירום שכבר נראה שחוק היא מפזזת לעבר כל מי שרק
מוכנה לראות.
הצגה בחינם. בידורית. ככה קראתי לה.
-כיבוי אורות-
כולן מורחות את הזמן, רוצות להשאר עוד קצת ערות, רוצות לדבר
לשיר לצחוק, להרגיש בחיים...
הקבועה על המיטה שקרובה לחלון עוד קוראת איזה עיתון מצועצע,
היא ישנה קרוב לחלון כי רק ככה יש לה את האור של פנסי הרחוב גם
אחרי כיבוי האורות. לפחות ככה הסבירה לי פעם.
אני שוכבת על הגב, מנסה שלא לשמוע את מה שמתרחש שתי מיטות
בסמוך אליי. "פסססט... תגידי להם שאם יתפסו אותם ככה חבל להן
על הזמן. זה ישר בידוד..." ('טובת הלב' במיטה לידי מנסה ליצור
משהו שלא קיים). הרי לא יתפסו אותן, אף פעם לא תופסים. מדברים
- יותר נכון - מדברות הרבה הבחורות האלה עם הסמכות, אבל בפועל,
בתכל'ס - כלום.
כל לילה אותו סיפור. חרמנית א' מתגנבת למיטה של חרמנית ב' ואני
וכל התא המצחין הזה צריכות לשמוע אותן נאנחות כאילו מינימום הן
מצאו את ג'וני דפ.
סססאמק. נמאס לי כבר.
הלוואי ויעבור כבר הזמן. הלוואי ויהיה כבר מחר. למה מחר? כי
מחר יותר קרוב מהיום אל התאריך המיועד.

ככה השתגעתי עם עצמי במשך זמן מה - עד שעלה לי הרעיון. בידוד.
מה יותר טוב מזה? אני לבד עם עצמי כל היום, ישנה כל הזמן,
מעשנת לבד, (בלי שכל שנייה יבקשו ממני סיגרייה, "באמאש'ך את
יודעת שאני גם ככה מעשנת קופסא לבד ביום אז למה את שואלת אם יש
לי...")
מה צריכה בת אדם יותר מזה? כלום.
אז ניגשתי אליה.
סמכותית משהו פחד. היא קיבלה אותי ביום שהגעתי.
דפקה לי הרצאה של חוקים וכללים. הסבירה בשקט ובמין טון שניסה
להיות מאיים. עליי זה לא עבד. אותי זה לא הפחיד - כל מה שחשבתי
בראש זה למה היא כאן, והאם היא בחרה בתפקיד הזה? (בטוח שלא).
בקיצור, ניגשתי אליה (וויתרתי על הפסקת הסיגרייה שלי, שכבר
ידוע לכולם כמה אני תלויה בסיגריות שלי.) ובאופן דיי ישיר
אמרתי (וכמעט דרשתי) -
"אני רוצה בידוד".
-לא
-למה לא?
-כי בידוד זה עונש. לך לא מגיע עונש, יש לך התנהגות למופת.
-אז תני לי את זה בתור צ'ופר. צ'ופר מגיע לי , לא?
חיוך קטנטן. היא מתה לצחוק איתי, אני יודעת. שתינו יודעות.
-אין מצב. ותפסיקי לבקש כי אני לא מוכנה.
הפעם היא דיברה בטון אימהי כזה... מגונן...
מצחיק אותי שהיא מדברת אליי בטון אימהי, היא מינימום יכולה
להיות אחותי התאומה (מבחינת הגיל) ומקסימום להיות חברה שלי.

אז אין בידוד. האוזניים יצטרכו לסבול עוד מהוולגריות, מהצרחות
ומהקולות שההיא המופרעת עושה כל פעם שהיא רצה להקיא. (בפח,
בשירותים, בשקית... איפה שיש).

אני יודעת שהסיפור נקטע באמצע שומקום.
אבל אני לא ממש יודעת עדיין איך להחליט מה היה קודם ומה חשוב
מספיק כדי להכנס לי לסיפור.
האמת היא שאני זוכרת את השיחה ההיא (כן זה סיפור אמיתי), אבל
אני לא יכולה להיזכר מה היה אחר כך.
כל יום נגרר כמו הקודם לו וכל שנייה נראתה אותו דבר כמו כל דקה
או שעה אחרת.
ככה זה שם, הזמן מאבד את המשמעות שלו ואין לשום רגע את
הייחודיות שלו. הכל מיטשטש והופך לעיסה אחת גדולה (ומגעילה אם
אפשר לציין) של זמן המתנה, זמן שנראה כאילו הוא מופרד מכל שאר
הזמן בעולם.

שבוע או שבועיים (או חודש או שלושה - באמת שאני לא יודעת) אחרי
שאני וההיא דיברנו - יצאתי.
סוף סוף חופש.

אז לכן כרגע קצת קשה לי לכתוב כמו שצריך, אני קצת בהלם ומחשב
לא ראיתי הרבה זמן, כך שיש לי קצת הסתגלות לעשות.

הכי חשוב- אין מחיר לחופש.
הכי חשוב (!!)