שלוש, שתיים, אחת... הזמן נגמר, השעון נעצר, הגיע המחר. דם
נספג באדמה הקשה, לצידן של הדמעות הרבות, כל בכי נשמע מרחוק.
סכין קטן, משוך בדם, דמם על האדמה. השלווה והשקט היו חזקים
מקול הבכי החזק, חזקים מכל קול שנשמע אי פעם. פחד, רעד, סערה
של רגשות חלפה בגופי כשראיתי את המחזה הנורא בעיני רוחי, בהלה
נוראית אחזה בי, מאיימת לבלוע אותי במעמקי החשכה האין סופית.
ואני, שוכב בדממה הנצחית, קול הבכי נישא על כנפי הרוח כמו יללה
מצמררת, רק מדגיש את הדממה באופן מוזר ביותר. דמעות של דם זלגו
מעיניי, ומכל חתך אחר בגופי, טיפות קטנות, אדומות. והפחד הלך
והתעצם, השקט הלך ונעלם יחד עם קול הבכי החזק, ובמקומם היה
הרעש האופייני להמון מפוחד, מזועזע. המראה לא היה נעים לעין,
גופי שכב על הרצפה, הסכין, שקודם היה נעוץ בבטני, נח לידי
עכשיו. הרוצח שלי שכב מטרים ספורים ממני, ספוג בשלולית של דם
משלו, הסכין שלי עדיין נעוץ בגופו.
שמעתי את רעש רגליהם של המון רב, ואז את צרחותיהם של אנשים
מבוגרים. המורים צרחו, המאבטחים רצו לפזר את ההמון, אהובתי
נאבקת בהם, רוצה להיות איתי ברגעי האחרונים. הזמן עבר לאיטו,
אהובתי ישבה ליד גופי, דמעותיה נוטפות על פצעי, גורמות להם
להיות נוראיים יותר וכואבים יותר.
המשטרה תגיעה בקרוב, גם ההורים שלי ושל קורבני, אך פרטים אלו
לא עניינו אותי יותר. לא עניין אותי מה יקרה עם בית הספר, לא
עניין אותי שהעולם הידרדר ככה, נערים רוצחים אחד את השני
בהפסקות. דבר לא עניין אותי, אפילו לא כאבה של אהובתי, אפילו
לא החלל שהשארתי בליבה, כי באותו הרגע קור אז התפשט בגופי.
היה לי קר, אך גופי לא רעד. ראיתי עורבים בשמיים, צווחים
בקולות, אך לא נראה שמישהו נוסף מבחין בהם. שקט מוחלט הקיף
אותי, שקט לא טבעי, לא הגיוני, כי ראיתי את האנשים מסביבי
מדברים. ואז הפסקתי לראות, החושך הקיף אותי ורק אור מועט,
שנראה כמו אור נרות, הקיף אותי ואת קורבני. ראיתי דמות שחורה
יותר מהחושך המקיף אותי צועדת לעברי, ובאור הקלוש יכולתי לראות
שהיא לובשת גלימות שחורות, ברדס שחור מכסה את ראשה. לדמות היו
שתי חרבות על ירכיה, וקשת ואשפת חצים על חזה, והיא התכופפה
לעברי.
המוות הגיע לאסוף את נשמות המתים, ונשמתי צעדה אחריו בדממה...