" מה תרצה?" שאל אותי המלצר. סובבתי את הראש לעברו. "סטייק או
דג?" הוא שאל. ואני ממש לא הרגשתי שאני יכול לאכול עכשיו. לא
היה לי יותר מדי תאבון. הייתי יותר מדי נרגש. "לא, תודה. אני
לא רוצה כלום" אמרתי לו. והוא המשיך בשלו, עובר בין יתר
האנשים, שישבו מסביבי בשולחן, מתכופף אליהם באלגנטיות, כשיד
אחת תמיד נמצאת משולבת מאחורי הגב, מציע להם את מה שנמצא על
המגש שלו ובעצם מגשים את ייעודו בתור מלצר, כלומר לשרת אנשים.
כן, זה נשמע לי מאוד מוזר לשים את המילים ייעוד ומלצר באותו
משפט. אבל בזמן האחרון, אני פשוט לא מצליח לחמוק מהמילה הזו.
היא מלווה אותי לכל מקום שאני הולך ומהדהדת בראשי בכל פעם שאני
פוגש בן-אדם כלשהו ולחלוטין לא מוכר כמו המלצר הזה. מעניין אם
הוא בכלל יודע מה משמעות המילה. מעניין אם הוא עוצר לרגע
מהעבודה שלו וחושב על זה כפי שאני הייתי עושה בימי צעירותי,
כשגם אני הייתי ממלצר. לחשוב על זה שנולדתי בגוף של מישהו
שאמור לחיות באזור מסוים של העולם, אבל בעצם חי את רוב משך חיי
באזור אחר לגמרי.

הבטתי באולם העצום הזה, שהכיל אולי מקום ל-3,000 איש. השולחנות
היו מלאים עד אפס מקום. לא הצלחתי להבחין אפילו בכסא אחד ריק.
הרעש היה בשיאו. האנשים ישבו מסביב לשולחנות, מפטפטים ואוכלים.
המלצרים נכנסו דרך אותה דלת מטבח הנסתרת מעינינו וכעבור רגע
יצאו משם, כשבידיהם מגשים עמוסים, שריחם בהחלט מעורר תאבון. על
הבמה היו מספר אנשים, שהעבירו כבלים מצד לצד. הבטתי בשעון.
הטקס אמור להתחיל בערך בעוד כחצי שעה. לא יכולתי גם שלא לשים
לב לתאריך. היום זה ה-.3.1. רק לפני שלושה ימים חגגנו במסיבת
סילבסטר מטורפת, שנמשכה כל הלילה. כן, חשבתי לעצמי מהנהן, זה
לא יהיה קל אבל בהתחשב במעמדי החדש, נראה לי שאני אצטרך למתן
קצת את הצורך הבלתי נגמר שלי בבליינות. הרי חייב להיות מרחק
כלשהו ביני לבין הסטודנטים.

כל פעם שעוברים לשנה חדשה, זה מוזר בהתחלה. להתרגל לחשוב
במונחים שלה. לחשוב על זה שבהתחלה בכל פעם שאני אכתוב 2,029
במקום 2,030 בתאריך אני אצטרך לחשוב על זה שבקרוב אני הולך
להזדקן בעוד שנה, שהשנה אני אהיה כבר בין 35 ושתוך כמה שנים
אני אצטרך לעבור משמפו רגיל לשמפו נגד קשקשים. אבל חיוך אירוני
ורחב עולה על פניי, כשאני מבין שזה בכלל לא יהיה רחוק שאני לא
אדע מה זה בכלל שמפו נגד קשקשים.

בעודי מביט בעוברים ושבים, התנופפו לעברי מספר ידיים. מספר
אנשים, שסימנו לי לשלום. סוף כל סוף יש לי סיבה לקום מהכסא
שלי. היו אלה האנשים, שלמדו איתי ביחד לתואר שני. את חלקם לא
ראיתי מזה זמן מה. הם היו נרגשים לא פחות ממני. הרי הם לא באו
לכאן היום רק בשביל לראות אותי. היה זה גם היום הגדול שלהם.
חבקתי אותם, מחליף חוויות על השנים שהיו, על השנים שעברתי איתם
ואלו שעברתי בלעדיהם.  צחקתי הרבה ודי נהניתי. שמחתי מאוד
לפגוש אותם. בסה"כ הם היו חברים באמת טובים, אבל עדיין כשהייתי
איתם, הרגשתי לפעמים קצת מוזר. כאילו היה חלק בי שהם לא הכירו
וגם לא יכולתי למצוא דרך להראות להם אותו. כאילו מעבר לחיוך
הלא רצוני שלי הסתתר משהו שהם לא יכלו לראות. לפעמים היה נראה
לי שהם פשוט היו יכולים להמשיך הלאה ולהתעלם מדברים, שאני לא
יכולתי להתעלם מהם. אני יודע, החיים שלי פשוט היו שונים לגמרי
משלהם. האמת היא שהם ידעו על זה משהו במעומעם, אבל הם לא ממש
היו יכולים להבין את ההרגשה. הם גדלו במקום אחד ואני במקום
אחר. לא מזמן גם ביקרתי באותו מקום, באותו כפר, בו גדלתי. איך
תסביר להם שמאז הביקור, אני מרגיש שונה, מעט מנותק, שאותו
ביקור הציף אצלי לגמרי את כל אותם זיכרונות מודחקים מהילדות,
שעדיין לא ממש התאוששתי ממנו ושהוא לא ממש עזב אותי.

מנחה הטקס עלה לבמה ואנחנו כולנו התיישבנו. וכבכל טקס, עוד
לפני חלוקת התארים והתעודות, ישנו שלב הנאומים המשעמם והמייגע,
שבו בד"כ אחרי כמה דקות אתה כבר לא מקשיב, מאבד את הריכוז
לחלוטין ופשוט נסחף לך עם המחשבות של עצמך. אותם זכרונות
מודחקים, שהטרידו אותי לפני זמן קצר, שבו וצצו מחדש. נזכרתי
באותו רציף ישן ורעוע, שנעלם מזמן, בו גרה המשפחה שלי, אני,
אבא, אמא ועוד 8 אחים, כשהצעצועים היחידים שלנו היו אבנים,
שמצאנו על חוף הים, שאותם גילפנו בעצמנו. נזכרתי בימים בהם אבא
היה מגיע, אמא הייתה מביטה בו במבט של ציפייה והוא רק היה
מנענע את ראשו לשלילה, מרכין אותו מרוב בושה ומספר שהים היה
מאוד סוער ובגלל זה הוא לא הצליח לדוג היום אפילו דג אחד.

תמונות מאותו יום מפורסם עלו בראשי. העולם כבר שכח, אבל אני
לעולם לא אוכל לנהוג כמוהו. השמש הייתה חמה ולוהטת כהרגלה. אני
ואח גדול שלי היינו על חוף הים, עושים מה שילדים אוהבים לעשות,
מתרחצים, משפריצים אחד על השני, מחפשים אבנים חדשות לגילוף או
סתם מתיישבים ומנסים להביט מעבר לאופק ולנחש מה נמצא מצידו
השני של הים. אני זוכר את אחי מתקרב אליי עם חיוך מעט זדוני,
אבל בעיקר שובב. הוא שלף אצבע ארוכה מידו הימנית, נגע בי איתה
והתחיל לרוץ על החוף, בורח ממני. ואני בלי לחשוב מייד דלקתי
אחריו, מנסה להגביר את הקצב ולהדביק אותו, בזמן שחולצתי נהיית
יותר ויותר מוכתמת בגרגירי חול ים הניתזים ממנו לעברי בערימות
תוך כדי הריצה. לבסוף, הוא היה הראשון להתעייף. הוא פשוט עצר
לרגע, מכופף את הגוף, מחזיק עם היד את צד הבטן ומתנשף בחוזקה
כתוצאה מהמאמץ הרב, שהשקיע. ואני, שעדיין רצתי, הייתי בשיא
התנופה ובלי לחשוב קפצתי עליו, מפיל אותו מטה יחד איתי, כשהוא
מנסה להתגונן ולשלוח יד לעברי, אבל לא מצליח לעצור את הבלתי
נמנע.

שכבנו על החוף שנינו באפס כוחות, מביטים אל השמיים, מזיעים,
מתנשפים ומדי פעם גם מביטים אחד בשני וצוחקים צחוקים אחרונים
של תמימות, כאשר רעש מוזר וחזק הבא מכיוונו של הים הפר לפתע את
השקט והשלווה של אותו היום. וכשהרמנו את ראשינו, ראינו נחשול
ענק של מים, שממנו כבר לא ניתן היה לברוח מגיע במהירות לעברנו.
הייתה זו הפעם האחרונה, שראיתי את אחי. למעשה, הייתה זו גם
הפעם האחרונה, שראיתי את אמי, אבי ויתר שבעת האחים.

לפני שכבר הספקתי לשים לב החל מנחה הטקס להקריא את שמות
האנשים, שיעלו אל הבמה לקבל תעודת הדוקטורט הכה-נכספת, שעליה
עמלו כל-כך הרבה. מחיאות כפיים נשמעו מצד כל הנוכחים ובזה אחר
זה קמו אותם אנשים ממקומם והחלו להתקדם לעבר הבמה. והנה מבלי
ששמתי לב הגיע הרגע בו נאמר שמי מעל לאותה במה. הרגע לו ייחלתי
מזה שנים, אך באותו רגע, למרבה ההפתעה, לא אמר לי יותר מדי.
כמו כולם קמתי והתחלתי ללכת לעבר הבמה, כבר לא נרגש כמקודם,
אלא רק חושב ומהרהר. כאילו המוח שלי היה למעשה במקום אחר, חושב
על אותו ביקור במחוז ילדותי בבנדה אצ'ה שבאינדונזיה, חושב על
אותם ילדים ומשפחות מסכנות, שעדיין חיים שם משני דולר יום,
שמזלם לא שפר עליהם, נזכר בעובדה שבגיל 9 כבר נשארתי יתום
ולמעשה כבר לא הכרתי אף אחד בעולם. הייתי בודד לגמרי. מבין עד
כמה אני חייב תודה לאותו זוג הורים מערביים, שהחליט לאמץ אותי
אחרי אותו אסון נורא. אותו זוג שגדל וטיפח אותי, שבלעדיו בעצם
לא הייתי מגיע עד הלום. אבל מבין גם שהחיים הם די אירוניים
ושעם כל הכבוד להורים המאמצים שלי, לא רק הם הביאו אותי להיות
מי שאני היום, שאת מירב התודות אני לא חייב דווקא להם, שהדבר
היחיד שבעצם הוציא אותי מאותו מקום היה "הצונאמי" ושה"צונאמי"
הוא, למעשה, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.