ערפל כחול לנגד עיניי ואור לבן מבצבץ מתוכו.
אבק של הזיות נכנס במוחי,
איש בלי ראש הולך עם סוסו.
ואני עוצר ומביט על נערה שיושבת על סלע.
מנסה לגעת בה אבל היא רק הזיה,
לפעמים הדבר לא מוחשי.
בצאת הערפל פגשתי עורב שהסביר לי את הדרך,
אל המקום בו יש אסיפה של כל ילדי האדמה
וילדי האש עמדו שם בשקט.
גם אותה נערה הייתה שם, נערת ההזיות, יפה כמו תמיד!
נגשתי אליה והיא לא דיברה,
היא כנראה הוזה, היא כנראה גם בתוך הערפל הכחול.
המשכתי לי בדרכי ועברתי דרך העצים,
על ראשם שכבו להם מלאכים.
שבילי פילים נראים במרחק,
ומוחי נחנק, נמחק. ערפל ארור!

ובנהר הזהב צעירות התנקו,
וקראו לי להצטרף.
וכולנו צוללים כמקהלת דגים,
ולפתע נעלמו כולן.
יצאתי מהנהר והבטתי בו,
ומעלי עמד לו הערפל הכחול.
נחשים עם עיגולי עשן התכנסו סביבי,
והכישו אותי למרגוע.
פקחתי את עיניי וראיתי את אותה נערה עם בחור אחר,
אז הבנתי שאי אפשר כי היא לא לבד,
והשמיים המטירו דם.
התחלתי לרוץ ונכנסתי מתחת לפטרייה,
שם היו גם ילדי המים.
והערפל עדיין מעלי כחול כמו תמיד,
והוא החל להראות לי את העתיד.

הנערה מתה ואיתה ילדי המים.
ילדי האש, האדמה נמחקו.
העצים נעקרו כמו שיניים.
המלאכים עזבו את המקום.
נהר הזהב הפך לאדום.
הצעירות הוזות בנתיים.
והעורב צוחק מחריש אוזניים.
ערפל כחול לקח עמו את כולם.
ערפל כחול צורר העולם!
עכשיו כבר בוקר ואני עדיין נם.