בעודי שוכב מתחת לשמיכה, מציץ אל עבר הכוכבים השרועים מעליי,
היא מסתובבת אליי.
לא חשבתי שעשיתי טעות. אפילו לא מהמורה בדרך. בסך הכל לא היו
לי אפשרויות אחרות לפנות אליהן - והאפשרות הזמנית הזאת נשמעה
טובה מתמיד.
הרגשתי קצת בודד בזמן האחרון, ואז היא באה. עם החיוך הרגיל שלה
וההתנהגות הטיפוסית לבנות בגילה.
זה לא שאני לא אוהב אותה. כשהיא מלטפת לי את היד אני מרגיש
בתחושה החמימה של "ביחד", רק שבתוך תוכי מקווה להיות ביחד עם
אחת אחרת.
היא לא יפה במיוחד, לא רזה. אין בה שום דבר מיוחד. רק עיניים
שמקוות ואותו חיוך רגיל שמקווה לכבוש איתו את העולם.
היא יודעת, כמו שאני יודע - שלעולם לא תצליח. אבל זה הקלף
היחידי שלה, ושווה לה לפחות לנסות.
בלילה ללא ירח היא התחילה ללטף אותי. התחלתי לחשוב על כל הבנות
האחרות שהיו שם במקומה. שליטפו, שקיוו לאהבה.
התחלתי לקוות שאני אמצא אחת מיוחדת שתלטף. אחת שהחיוך שלה
יכבוש אותי, העיניים שלה יהפנטו אותי והלב שלי יחסיר פעימה בכל
פעם שתחבק אותי.
היא הרימה את מבטה אליי ועיניה נפגשו בשלי. היא חייכה חיוך
מבויש כאילו מסוגלת לקרוא את מחשבותיי, ואני פניתי בחזרה
לכוכבים.
קיוויתי לתפוס כוכב נופל, שאוכל סוף סוף להגשים משאלה.