היא תיכנס הביתה ותניח אותו על השולחן.
תנסה, ללא הצלחה, לשכוח שהוא שם.
היא תסיר מעליה את הבגדים -
ותרגיש כאילו היא מקלפת מעליה את היום החולף.
היא תסתובב חסרת מנוחה,
תעיף לעברו מבט שוב ושוב -
כאילו שזה מה שיאיץ בו לצלצל.

היא תשב עם הכלב על הספה
ותשאל איך זה שהם עוד כאן,
שהכל אותו דבר עדיין וכלום לא משתנה.
והוא יפהק ויניח ראשו בחיקה.
היא תדליק עוד סיגריה חסרת משמעות -
כי זו לא הסיגריה, אלא המנהג עצמו -
כמו רוב הדברים בחייה.


וכשהוא יצלצל -
היא תחסיר פעימה,
ותענה באדישות מאולצת
שעבדה עליה שעות ארוכות במחשבותיה.

                הכל ייעצר לרגע -

עד שקול המשאית החולפת והמציאות הרועשת
יכו בה שוב,
ויחזירו לה את תחושת הבדידות שאבדה לה לרגע;
שחסרה לה לרגע...

ושוב תוכל להרחיק הכל מעליה -
בחסות הבדידות.

וכבר כמעט צהריים,
הדרך יפה מתמיד -
ואלו השעות הכי יפות שביום,
הרגועות שבהן.
היא כבר משתוקקת להגיע הביתה,
להסיר מעליה את הבגדים,
ולחכות לו שיצלצל.

אולי הפעם?