"ראה! דימונה!" זעק אברהם והצביע לכיוון נקודה כללית באופק
הערבה המתפרשת. "איה היא?" זעק ראובן באותה התיאטרליות. "וכי
באופק היא נמצאת! ואם לשם נסענו והרי יורד אני ממכונית המצוות,
טויוטה שמה, ברגע זה!" בנקודה הזו פרץ ראובן בצחוק עז, וידיו
התרועעו מעט על ההגה, דבר שגרם למכונית להתרועע גם היא.
"תפסיק, אברי, לפני שאנחנו מתנגשים." "וכי במה נתנגש?" המשיך
אברהם, "שהרי הכביש ריק, ימין ושמאל רק חול וחול, וטחול!" זעק.
ראובן נתקף עוד פרץ של צחוק, אך הפעם ידיו היו יציבות על ההגה.
"הכביש נמשך כך עד אינסוף, והאפשרות הדומיננטית היא הגעתנו
לאילת, לפני שנמרח אנוכי ואתה על אי אילו גבעות חול קשה
ותזזיתי.." "תזזיתי? מה זה תזזיתי?" קטע אותו ראובן. "אהה,
טוב, לא הייתה לי מילה. זה נשמע כזה שפה גבוהה, לא?" "לא," אמר
ראובן, מגחך, "זה נשמע מפגר." "טוב, אני אפסיק." אמר אברהם,
וראובן התרצה. הם יצאו מת"א לפני כארבע שעות, לכיוון אילת, שם
תכננו לבלות חמישה ימים, טרם יחזרו לת"א לשגרה המשעממת שארבה
להם במשרד עורכי דין שם עבדו, שומם כאיבר מינה של זונה מגמגמת.

"כשאהיה גדול, אהיה קצין." קבע אברהם. "אברי, אתה אחרי צבא."
"די לקטנוניות. האין זו זכותי לאוות לתפקיד צבאי רם מעלה
בהיותי בעל גיל מתקדם יותר?" "תקשיב, אברי," אמר ראובן, שהיה
רגיל לשטויות של אברהם, "מה המשמעות בזכות שאתה מקבל אם אין
באפשרותך, מבחינה חוקית, לנצל אותה? הממ?" "די לקטנוניות," אמר
אברהם, ושתק.

"תקשיב. כשאנחנו חוזרים לת"א אני קונה את הטי. וי. אר. הזו
שהנני חולם עלי כבר ימים." קבע אברהם. "ימים? אתה חולם עליה
כבר ימים? וואו. ימים? וואו. זה היה הניסיון הכי פתטי ששמעתי
בלנסות ולהיות דרמתי ובעל בעלות על חפץ חומרני עקב רצונך העז
וזקן הימים לקבלו." "מה?" "לא משנה. דביל. וחוץ מזה, עוד חצי
שעה יתנפצו כל חלומותייך, וחלומותיי, וחוץ מזה, אין לך כסף
בכלל." "חצי שעה, לא חצי שעה, אני רוצה את המכונית הזו מאז
שראיתי אותה, וזה היה רק לפני כמה ימים!" קבע. "מהו הזמן כשאתה
רוצה בכל ליבך לדבר כלשהו?" "טוב. לא נמאס לך מהשפה הגבוהה
הזו?" "אנשים כמונו, ראובן חביבי, לא נרתעים מלחשוב קצת על מה
אנחנו אומרים." "לחשוב קצת על מה אנחנו אומרים. תמחק את מה
שאמרתי."
"מה?"
"כלום."
"ומה עם חברה שלך?" שאל אברהם את ראובן. "תשמע," אמר ראובן,
"אני אוהב אותה יותר ויותר בכל יום. אני באמת חושב שהיא הבחורה
בשבילי. היא פשוט מושלמת. וחברות שלה אומרות לי שהיא מדברת
עליי כל הזמן. זה כזה.. וואו. פשוט ככה." "אני שמח בשבילך. ויש
לי כסף לאוטו, דודה שלי מתה לפני חודש והורישה לי שני מיליון
דולר נקודה ארבע." ראובן פער את עיניו, ואברהם הרגיע אותו.
"כן, אתה תקבל קצת. מאוד קצת, אבל." "למה לא סיפרת לי על זה?!"
"כי רציתי להפתיע אותך כשאתה רגוע, ולא כשאתה עצבני, במשרד,
מוקף רוצחים ואנסים." "בואנה, אתה כזה חבר טוב."

אחרי חצי שעה בערך, אברהם הדליק סיגריה, ואז נזכר בבדיחה שסבתו
סיפרה לו ממש כמה דקות לפני שמתה, והוא היה כל כך מבודח שפלט
פרץ צחוק שכזה, שהעיף את הסיגריה מהפה שלו. זו קיפצה מהחלון
ישר אל בין רגליו של ראובן. זה סובב את ההגה בחדות מתוך הפתעה
ישר לתוך משאית שבאה מהכיוון הנגדי. שניה וחצי לאחר מכן ההגה
חתך לו את הפנים ישר דרך הפה, ושלושה משיניו קפצו דרך אחוריי
ראשו. אברהם עף דרך השמשה הקדמית, ורגע קצר לפני שהתקפל
אחורנית בפוגעו בפגוש המשאית, איבד את שתי עיניו כשחתיכות
גדולות מהשמשה הקדמית שיפדו אותו עד לגזע המוח. הוא היה משותק
לגמרי כשפגע במשאית.
נהג המשאית יצא ללא פגע.

חודשיים לאחר מכן, זמן כדור הארץ, אברהם נהג בטי. וי. אר.
בכבישי אוגנדה שכמעט ונראו אמיתיים, וראובן יצא לשחרר את
אהובתו ממאחזי הגיהינום, שם נמצאה מאז והתאבדה.
הוא הצליח והביא אותה לבית שבנה למעלה, שם הם חיים לנצח.
חודשיים אחרי מבצע ההצלה המדהים של ראובן מתה האהבה בפיגוע
במגדלי התאומים. יהי זכרה ברוך.