העולם הזה לא סופר אותך, אליזבת,
את עוד קופה רושמת בלי פנים.
כמו כולם את עובדת
בשביל השיטה, עד ש
יבוא יום ואת תתעוררי בת שישים.
ארץ חדשה
והשפה שלך עדיין שרוטה
למרות שאת כאן כבר כך וכך שנים.
ואת סרקת לי כפול את נוזל הכלים
ושוב הטעויות הקטנות הללו. ושוב
הטעויות.

הצחוק אינו אמיתי, הקשיבי כיצד הוא מתחפש ל
כאילו-צחוק שמאוד רוצה.
וגם את יודעת שהעיניים שלך מחייכות
את שהלב בוכה.
(אני אספר לך בסוד)
כולם כאן אבודים, גם אני שרק קפצתי לביקור,
גם אני אבוד; אבל את נטולת שם, נטולת פנים,
אלא אם מסתכלים
בתג, כשאת סורקת כפול את נוזל הכלים.

כשאת מסיימת משמרת את הולכת למועדון
שבו לא ייצא לך כלום; זאת גם אני, גם את, יודעים.
כי ככה זה להיות במקומות שלא צריכים.
המוזיקה, זו המוזיקה שמחרישה את הצעקות שבפנים.

אליזבת,
אצלך בבית יש תמונות ופסלים
של קדושים נוצריים.
בפנים מעונות הם מתפללים
שתקבלי ויזה; שרק תקבלי ויזה.
כשעזבת את פרו עם ההורים חשבת שתגיעי לבית
ובינתיים
כל כולך געגועים
שוב הטעויות הקטנות האלו
שוב הטעויות הקטנות שבחיים.
אוי אליזבת,

לאליזבת, מצטער שלא התקשרתי לפני שעזבתי. זה לא שלא ספרתי
אותך, פשוט לא היה טעם
ארה"ב 2003-2005