זה היה בפרוש יום מחורבן, שוב הXית הרגיזה אותי... מיותר.
לא יודע למה אבל היא החליטה לדבר איתי,
לא הXית סתם - אחרת, לא באמת מכירה אותי.
בטעות ה-ICQ היה פתוח...
אני מתבוסס בשלולית של שנאה עצמית, מהולה ברחמים עצמיים
והיא עם המצב-רוח הזה שלה.
ללא ספק טוב מדי, גם ללא השוואה לשלי.
לא ממש היה לי מה לומר אבל גם לא התחשק לי ללמוד -
מועדי ב' רחוקים ממני, לרוב נלחץ יומיים קודם...
(ועד לשם יש לי עוד חצי שעה)
"כן יש לי רגע, אבל אני צריך לחזור ללמוד עוד מעט" רשמתי מתוך
הנחה שהיא בטח תדרדר את מצב רוחי השאולה...
היא בשלה, מרוצה מעצמה כתמיד - זה נוזל מבין האותיות.
אני ממש לא מתעניין, רע לי עכשיו, זה לא בכוונה פשוט יום כזה -
חרא.
החלטתי לשבור את הרצף למשהו שאולי יעניין אותי "רוצה לקרוא את
השיר שכתבתי לחברה הראשונה שלי?" (למען הסר ספק, איכות השירון
יצגה נאמנה את מצב רוחי... רע, ממש רע).
והיא:"יאללה שלח"
CLICK, והיא: "שמע, זה ממש יהודה עמיחי קטן".
עצרתי, באמת שלא הייתי מוכן לזה.
בהתחלה חשבתי שאני צריך להחזיר אבל הבאתי את זה על עצמי,
ועכשיו כבר לא יכולתי לעצור את הצחוק המתגלגל שגרם לשותפה
לשאול אם הכל בסדר...
-סליחה על הזלזול, טעיתי.
-תודה, עשית לי את היום [כבר שבוע].
וחשוב לי לציין שאין לי מאומה כנגד הנכבד המצויין [שכתב מספר
שירים שאני מאוד אוהב] |
