זה הגיוני?

שכשאני תמיד מוקפת באנשים אני מרגישה לבד?
שכשאני לבד אני מתחילה לשנוא את עצמי?
שכשאני נמצאת במצבים השמחים ביותר אני נתקפת עצבות לא נגמרת?

שכל חיוך, מבט או חיבוק גורמים לי להיות כלכך מאושרת ורגע לאחר
מכן הכי עצובה שיש?

שהחיים שלי נראים כל-כך יפים וכלכך טובים לסובבים אותי, אבל
הכל בעצם שקר אחד גדול?

שאני אוהבת לחבק, ללטף, לחייך, לנשק, להסתכל, לשחק ולהטריף
אבל אף פעם לא זוכה לממש את כל אלו?

שכשאני עצובה ואנשים שואלים אותי אם הכל בסדר אני עונה שאני
סתם עייפה כי אין לי חשק לרחמים שלהם?

שאכפת לי מאנשים הרבה יותר משלמישהו אי פעם היה או יהיה אכפת
ממני?

יש בכלל כאלו דברים?
הגיון?
מוסר?
אהבה?
אכפתיות?