בחור בשנות ה 20 לחייו רוכן מעל מזוודה ואוסף חפצים.
אני רוצה להאמין שאם אני אברח מפה למקום רחוק הכל יסתדר.
לזמן מה באמת חשבתי כך ואפילו ארגנתי את הבריחה לשם. היום או
יותר נכון, הלילה, לפני שאני לוקח את חפציי המעטים והולך,
ישבתי באויר הקריר, חיבקתי אליי את כוס התה החם, שאפתי ארוכות
מהסיגרייה וקיוויתי שאולי אז תבוא התשובה. מהרהר, מתרחק
מהמזוודה
אפילו אני לא מבין את עצמי. ממה בעצם אני בורח? מהבדידות
שעוטפת אותי בחור הזה? מהאהבה הלא הדדית שאני מרגיש? מתחושת
הכישלון הצורבת?
ול-ז-ה תעזור הנדידה? משנה מקום באמת משנה מזל?
או שאגיע מן הפח אל הפחת?
למה טובים הביטויים האלה בכלל אם הם לא עוזרים?
בכל מקרה אני החלטתי. חוזר למזוודה וממשיך לארוז
אני עוזב. אבוא לביקור מדי פעם, אנשום זכרונות מאובקים.
מי יודע?! אולי הפעם אני אצליח... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.