חיכיתי לך שעות.
טוב, לא שעות, אבל בראש שלי, בראש שלי אלו היו שעות, ימים,
חודשים!
ואז, כשראיתי את המכונית הירוקה והמלוכלכת שלך מגיחה מבין כל
המכוניות האחרות, הלב שלי התמלא במין רגש מוזר, לא מוכר, מין
שילוב של געגוע ומבוכה, המון מבוכה.
לאט לאט הלכתי לכיוונך, מנסה להסוות את החיוך, אבל כשראיתי את
הפנים שלך מחייכות אלי, לא יכולתי לעצור את עצמי ונופפתי,
נופפת בחזרה.
זה היה יום קיצי, השמיים היו בצבע תכלת אחיד ומימי, ורק להסתכל
עליהם גרם לך לרצות לחייך.
התחלתי להתקדם בצעדים מהירים, דפקתי על החלון ופתחת את הדלת..
התיישבתי והסתכלתי עלייך רגעים ארוכים לפני שהתנעת. נראית קצת
שונה, מאושר, קווי המתאר של השיער שלך הולכים ונסוגים, והבטן
קצת גדלה אני חושבת. אבל בכל זאת נראית מאושר, לפחות ככה
קיוויתי.
הרכבת את משקפי השמש שלך ונסענו.  המשכנו לנסוע במעלה הכביש
ופנית בפניה הלא נכונה, כמו מתוך רצון להציל אותי, רציתי לצאת
מהעיר, לברוח, למקום אחר, מקום שהוא לא הבית שלי. מקום רחוק
ולא מוכר. אבל בדיוק לשם לקחת אותי. אבל זאת לא אשמתך, לא ידעת
כמה סבל אני מחזיקה בפנים. אף אחד לא ידע.
הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, רציתי לצרוח, רציתי לשבור, רציתי
לקרוע.. אבל חמש דקות במחיצתך גורמות להרגיש מלאת חשיבות, אתה
גורם לי לרצות להיות טובה יותר, חכמה יותר, מאושרת יותר....
אז המשכנו בשתיקה, רק קול המנוע מהדהד ורוטט. השמש סינורה את
פני, פתחתי את החלון ועצמתי את העיניים, נותנת לשיער שלי
להתפזר ולהתבדר ברוח החמה והדביקה של סוף הקיץ... והיא לי קשה
לדמיין שעוד כמה רגעים כבר לא תהיה לידי, שתחזור הביתה, לבית
שלך.
הנסיעה ארכה רק כמה דקות, אבל רציתי שהיא לא תיגמר לעולם,
רציתי להמשיך לנוסע איתך לנצח, עד קצה העולם. אבל אז עצרת מול
הבית שלי, הורדת את משקפי השמש וחייכת אלי מין חיוך עצוב,
החיוך הזה שתמיד בא לפני פרידה ממושכת, מעין חיוך של סוף הקיץ.
התקרבתי בהיסוס, וחיבקת אותי בלי להסס.. חיבוק חמים. נדף ממך
ריח של סיגריות, ריח שלמדתי להתרגל אליו עם השנים. החלטתי
להיפרד בבת אחת, לא היה לי כוח לרגשנות מיותרת באותו הרגע, אז
הסתובבתי בחדות ונכנסתי הביתה. אחרי שסגרתי את הדלת מאחוריי,
ברעד קל, ובמחשבה פזיזה רצתי אל החלון והסתכלתי על האוטו הירוק
והמלוכלך שלך מתרחק. האוטו הגיע לסוף הרחוב ונעלם. ודמעה אחת
בודדה, של עצבות מהולה באושר, זלגה מזווית עיני אל חולצת בית
הספר הירוקה שלי.
עליתי אל החדר שלי, שמתי מוזיקה שתעודד אותי, שירים שיגרמו לי
לחייך. הטלפון צלצל אבל  לא ממש התייחסתי, אחרי הכל, מה באמת
הסיכויים שהוא מצלצל בשבילי?
אחרי כמה דקות נשמעה חבטה חזקה. החלשתי את הווליום וירדתי
למטה. אמא ישבה בסלון, ובכתה, בכתה ללא שליטה. כשהיא ראתה אותי
נכנסת היא לא ניסתה להסתיר- רק אז הבנתי עד כמה חמור זה היה.
היא לא יכלה לדבר, היא בכתה בהיסטריה, כולה אדומה ונפוחה.
חיבקתי אותה חזק כמו שאי פעם לא חיבקתי אותה. ואחרי כמה דקות,
היא הסתכלה עלי בשקט ואמרה, "הוצאתי לך בגדים שחורים מהארון".