ושוב את שוקעת,
נכנסת אל תוך העצמות
ואיך תמיד את יודעת לגעת בכל הקצוות
אחד של העצב שגורם לי לבכות
שני של דמיון שממציא הזיות.

איך את לא נותנת לי מנוח,
הזיכרון חוזר אליי בלילה
אבל בלי מגע שלך אין כח
ילדה יפה - תמשיכי הלאה..

כי כבר עמדתי ליד הקבר
ביחד עם חצי עולם
ובכיתי כמו ילדה קטנה על שהלכת
כשבעצם היית שם יותר מכולם

הבנתי את זה באיחור, אבל לא הפסקת להזכיר לי.

איך את לא נותנת לי מנוח,
הזיכרון אליי חוזר
כי כזאת את - כמו מסם
אין סיכוי להגמל.

ההיכרות איתך גורמת לי לראות תמונות,
התמכרתי, ושנתיים את נתת לי לחכות
הזיתי
וחלמתי
והעזתי לקוות
כתבתי
והרגשתי
וברחתי
כי לא הצלחתי לשנות.

ואיך עדיין?

איך היא לא נותנת לי מנוח,
הזיכרון חוזר אליי בלילה
שוב קופצת לביקור
כבר שנתיים איך שבא לה.