פרקתי עול.
פרקתי סבל כפייתי של שנה שלמה,
פרקתי מריטת שיערות, כאב והפנמה,
פרקתי הכל,
הכל, בשיחת טלפון אחת.

כמה מוזר ישמע לעיני כל אחד ואחד,
שרצח נפשי כל כך קשה יכול לעבור בשיחת טלפון אחת ,
דרך חיוג מספרים במהירות ללא אף רטט אחד ביד.
בביטחון מלא.

נחתתי עליה.
כמו שנובוריש הולך ברחוב
ונוחתים עליו עשרות הומלסים שמתרוצצים סביב,
עם דיבור שוטף, מתחננים למטבע קטן ועלוב.

דברתי ודברתי והיא בקושי הוציאה מילה.
יכולתי לדמיין אותה עומדת שם בחדרה,
בעמידה המעצבנת מלאת הביטחון שלה
מסובבת את החוט המסולסל והעיקש של הטלפון.

דברתי ודברתי,
היא אמרה שהיא צריכה לדבר דחוף עם משהי,
ושמחר היא תתקשר...
הנהנתי, אמרתי "כן", ידעתי וגם היא ידעה, שאת השיחה של מחר
אף אחת מאתנו לא תשמע.