1.

שתי משיכות באף. כף יד מחוספסת מעבירה אצבעותיה על הצלקת
הכעורה. פותח את לועי, והסיגריה נופלת אט אט למטה.
כף הרגל מתרוממת, אך העקב נשאר מקובע. דריכה איטית ובצידה
זמזום חרישי - הסיגריה כבתה.
מבט קר, חסר רגש. עיני זכוכית בהירות. אכן מראה אל תוך נפש
האדם - במקרה זה, בור פעור שרק חושך בו.
סנטר מרובע וגברי שבולט החוצה, ולצידו עור חרוך. עליו פס כהה
של שיער, שנשאר עוד מגיל הילדות.
"אדון, מה עכשיו?", אמרתי בקול צרוד ולוחש.
ניחשתי בליבי מה תהיה תגובתו של אותו האדון לשאלתי. פעירת הפה,
מלווה במעין בריחה לא רצונית של החמצן מראותיו. ההתעשתות עשויה
לקחת מספר שניות, ולאחריה - הושטת הזרועות לצידי הגוף, בחוסר
אונים. במהירות מפתיע לאדם מבוגר, ינועו ראשו של אותו אדון אל
הכיוון ההפוך, ואליו יצטרף גופו הקשיש. האיש ינוס כל עוד ליבו
פועם ומזרים דם אל רגליו.
אותו הניחוש, שנראה סביר בזמן שעלה במוחי הקודח, לא התמשש.

2.

הבטחתי לבני, שחוגג את יום הולדתו השנים עשר היום, לקחת אותו
לארוחה שלא תיאמן. בתור יזם עצמאי, שמושך את תשומת הלב של
משקיעים ע"י הפיכת ה"לא יאמן" לדבר שריר וקיים - האמנתי
ביכולתי להפתיע את בני ולהפוך את היום הזה ליום שיחקק בזכרונו
גם כאשר כבר לא אהיה בעולם הזה.
חקרתי רבות אודות מקום כה נפלא שיוכל להשתלב בתכנית המופלאה
שלי. תחקרתי את עובדיו, באופן שהייתי קורא לו "דומה לשיטות
החקירת הקפטיליסטים ברוסיה הקומוניסטית". עד כדי כך הייתי נלהב
לגלות את הקרקע עליה התוכנית המופלאה תצא לפועל.
דיברתי עם שכנים, חברים למקצוע, חברי עבר שכמעט ונשכחו, קרובי
משפחה ואף הלכתי והתייעצתי עם הרב שלי בבית הכנסת. הרב שלי הוא
הסמכות העליונה ביותר לגבי, כמובן, אבל הוא לא נתן דעה נחרצת -
רק הפנה אותי, כהרגלו בקודש, לדרך הנכונה.
יום לפני יום ההולדת של בני הלכתי להסתכל על המקום הנבחר. הוא
היה נפלא. כך דימיתי בראשי את המקום בו הקריבו קורבנות לעולה
בבית המקדש. ידעתי ששום דבר לא יכול להשתבש.
למחרת, לאחר ששבענו באופן אותו לא ידענו בעבר, פנינו את אחד
העובדים הבכירים במקום.
"אדון, מה עכשיו?", הוא אמר בקול כנוע ומסכן - מודע להיותו
משרתו העלוב של הלקוח.
"אנא ממך, יקירי, אתה יכול לקרוא לי מר עזרא. אין צורך בתארים
גנדרניים כדוגמאת אדון", אמרתי בנימה הכי פחות מתנשאת שהצלחתי
להוציא מקרבי, "אין אנו חפצים עוד בשום דבר. הכל היה מצויין,
תודה לך"

3.

זה היה אחד הימים החמים ביותר של השנה. הייתי בתוך הקניון
המקורה, שבד"כ משתק את איבריי עם הקור המקפיא ששורר בו, אך
הפעם - הרגשתי חום.
זה היה כמובן הסיבה המשנית לביגוד שלבשתי. רציתי לחשוף את גופי
היפה והשזוף לתאוות הגברים, ולקבל את אותן השריקות המחמיאות
שנוהגים לכוון כלפיי.
יום זה לא היה שונה, ואף הרגיש טוב יותר.
היה נראה כאילו לא היה גבר אחד שיכל לשים מחסום בפני עיניו ולא
להסתכל עליי בעוברי לידו. הרגשתי ממש פחד מצידם, פחד אף להסתכל
או לדבר איתי.
חייכתי לכולם ונעמדתי בתור למק'דונלדס. נכון, זה משמין, אבל לא
הכי אכפת למישהי עם גוף כמו שלי.

4.

לקחתי שטר של מאה שקלים מהארנק שלי. גלגלתי אותו באצבעותיי,
ולאחר מכן השרתי לו כעין צורה כדורית ע"י חיכוכו בכפות ידיי.
זרקתי אותו למעלה ולמטה על מנת לשעשע את עצמי בעודי מסתובב
בקניון רמת-אביב. חיפשתי מתנה לאחד מחבריי הטובים, ובדרך עברתי
במתחם המזון המהיר.
בד"כ, אני אפילו נמנע מלעבור שם, רק הריח של אוכל כה מלאכותי
גורם לי בחילה.
ואז, ליד הדוכן של מק'דולנדס, ראיתי כמה אנשים שאני מכיר.
חשבתי שמין הנימוס לבוא ולברכם.

ראשון היה זיו, שעבד שם בדלפק. היה לו מין מבט מגוחך על הפנים,
שכנראה נגרם אחרי 8 שעות של עמידה מעל לכיור מלא בשמן רותח.
"היי זיו!", קראתי, "נראה כאילו הפצעי בגרות על הפנים שלך
מתחילים להגליד.. והזקן הזה שגידלת.. הוא קצת דק אבל...
סחטיין! לפחות התחלת לצמח קצת שיער!".

בתור עמד ודיבר איתו עזרא התימני, הבחור שמנקה את העלים אצלי
ברחוב. "היי עזרא, מה המצב? אוכל במק'דונלדס אה? טוב, נו,
מקווה שלפחות מחר ליום ההולדת של הבן שלך תזמין מקום במסעדה
קצת יותר טובה נכון?", אמרתי וקרצתי כלפיו.

מאחריו עמדה גברת שולמן. "היי, איזה צירוף מקרים, גם את כאן
גברת שולמן? מה שלומך? נראה כאילו שכחת לשים מעיל היום, וזה די
בעייתי להסתובב ככה במזגן בגילך, לא? כדאי שלא תשכחי בפעמים
הבאות".

המבטים שלהם הושפלו, והם התחילו לשדר מעין עצבות נוגה שכזו.
אבל אני, אני אף פעם לא הבנתי.