כל-כך הרבה זמן אני מתלוננת שאני לא אוהבת ולא מאוהבת, שאני
צריכה שותף שישא אתי את עול הקיום, שהוא לפעמים חסר תקווה,
מייגע, מביך, משפיל אפילו, ומשום מה אני נשארת לבדי, כאילו יש
לכך מטרת-על. אולי אני מחפשת את האדם הלא נכון, כזה אחד שיזדהה
איתי בתחושות חוסר הסבלנות וחוסר הסיפוק, אבל איך יכולים שני
חסרים, שני מינוסים למלא אחד את השני ולהביא למצב של פלוס? אני
כנראה צריכה אדם, שבעצם ההימצאות שלו, פתאום תהיה לי סבלנות,
פתאום יתחשק לי לעשות דברים בצורה רגועה, כי יהיה לי בשביל מה,
משהו שהוא גדול ממני, יותר ממני.
אוי, כמה שזה מרגיז, שהכל מרגיז, שאני מרגיזה ושנגמרות המילים
הברורות ומתחיל כאוס ואז אני לא יודעת אם לדבר או לאהוב את זה
או איך אומרים להיכנע למשהו גדול ממני.
השינה.
אני בורחת לשינה בכל צורה אפשרית.
משחקת עם המילים בכל צורה אפשרית, ולצערי אני רוצה להודות שאני
לא חיה.
כלומר, אני לא מרגישה שאני חיה בלי להפעיל את זה כל הזמן.
חלק שני:
זכרונות שבורים, מילים שמנסות להיות הגיוניות אבל לא רוצות,
אין אדם אחד שיכול לעזור ולקחת ממני מטען עודף.
חוסר נאיביות משוועת לצריכה.
צריחה.
קולות.
מה זה קול?
מה זה מגע?
זה כמו קסם כי אחרת ניפול.
שבויה בתוך בית הסוהר של הגוף והנשמה.
מנסה לתת את זה למישהו,
או אם אפשר פשוט להתלבש שלא אצטמרר מהמילים האלה שהן סודיות
בתוכי לבל אפול.
להביא את הסיפור עם האופניים, הכפפות והאיחור,
מוניות כפפות לבנות,
בחורות עומדות עם מיני וצעיפים לחלק "ברושורים".
ןאוכל רחוב מגרה,
התמודדות עם דקה אחת,
מה שמרגישים.
גרתי עם דנית בקומה מאוד גבוהה והיינו "גיישות..."
התכסיתי עם הערסל הכתום כי היה לי קר. ניסו ללות אותי לשביל של
הסקליבה כי ראו שיש לי קשיים עם החצייה.
ואני העדפתי לבד לבד.
אפילו לקשור את האופניים לבד.
פחדתי שיגנבו לי אותם או שבטעות אקח למישהו את שלו.
ראיתי שם גם מבוגרים עם הילדים שלהם. זה היה בזמן אחר בארץ
מוזרה.
למה אי אפשר שבכל העולם יראה את כל התוכניות מכל המדינות,
אפילו באמריקה זה לא קיים
כי זה עלול לבלבל.
הייתי בחנות חיות. קופים צהובים, חתולים אומללים בבתי קפה,
איזה כיף היה לי שם.
אני צריכה מחשב נייד.
אומץ.
יש תיקשורת בהכל.
האקר.
ביל גייטס.
הראלי = איפה מצאנו נורית וצביקה נגד אחד מול השני, והאם זה
מעניין בכלל.
רק עו"ד יכול להיכנס לאתר.
הרי עשיתי כבר דרך,
דרך של 33 שנה.
ואם להתפלצף, אז זה הרבה יותר מורכב מזה, ואת יודעת.
מדינה מטורפת של 3 שפות יושבת לי על הכתף ומצפצפת שירים
צורמים,
שירים מבולבלים.
ואין עונה ואין בא.
והשיגעון כבר אין לו תרומה או תמורה.
תמורה מלשון להתמיר ולשנות, וקשה לשנות כי הכל תקוע מרוב פחדים
חרדות וחוסר עזות.