אף פעם לא רקדתי סלואו.

בכיתה ה' עברתי לביה"ס חדש. הייתי עוף מוזר כזה. שיער מקורזל,
עבות, בגדים ילדותיים ולא ממותגים והגרוע מכל, לבשתי חולצות לא
צמודות!!
הילדים אהבו להתעלל בי, לקרוא לי בשמות, לצחוק על חוסר ההתאמה
שלי לחברה "המקובלים".

ילדים בכיתה ו' לובשי "קרוקר", בנות שכבר היה להן חזה, גם כאלו
שהחזה שלהן היה בעיקר נייר טואלט, עשויות גבות ושפם, במרחק
נגיעה מניתוח לייזר להסרת שיער בבית השחי.
אני, ילדה טובה, קטנה לובשת חולצות דיסני מהשוק המקומי, משחקת
כדורגל אחר הצהריים עם חברים של אח שלי, כי לי לא היו חברים.

במסיבת כיתה היחידה שהזמינו אותי אליה, שהיא מסיבת היומולדת
שלי, התנגן שיר סלואו ברקע ואף אחד מבני השכבה לא רצה לרקוד עם
היצור המכוער במרכז המעגל, חובש הזר, הנבוך, שנקרא אני. בסוף
כאילו מתוך בחירה רקדתי עם אחי הקטן סלואו, מאז הדחקתי את זה.
היום אני אומרת בפה מלא. אני בת 20 ומעולם לא רקדתי סלואו.

ילדים זה עם אכזר. כל קריאת השמות, ההתעללות הלא פוסקת. ההרגשה
שאני לא טובה מספיק דבוקות בי גם היום. הפסיכולוגית הקלינית של
רדיו ללא הפסקה אומרת שהחוויות המעצבות ביותר בחייו של בן אדם,
מתרחשות עד גיל 3. החוויות המעצבות ביותר בחיי התרחשו מגיל עשר
כשעברתי דירה עד גיל חמש עשרה שעברתי לתיכון.

שש שנים שגם אם הכי ארצה בעולם, לא אוכל למחוק מהתודעה שלי.
חיה פצועה שמסתובבת עם צלקת, לא מסוגלת להחלים. גם היום אני
מרגישה רוב הזמן כמו הילדה הזו, שאף אחד לא אהב, שלא הייתה
טובה מספיק, שלא השתלבה.

בחטיבה המצב היה טוב יותר. מצאתי חבורה לא קטנה של בנות שהיו
"לא מקובלות" אבל באופן מפליא חמודות אליי, נצמדתי אליהן,
הנהגתי.
זה מה שתמיד אהבתי לעשות כשהייתי מקובלת בביה"ס היסודי הישן
שלי, שבו לא היו מתלבשים בהתאם לאופנה האחרונה בערוץ הילדים.
אהבתי להנהיג, ליזום ליצור. תמיד. כשנוח לי עד היום אני משתדלת
להיות במרכז העניינים, אבל רק כשנוח לי.

בכיתה ט' משברי הגיע לקיצו. הרגשתי מספיק חזקה ליצור ולתת
לאחרים לראות, ניהלתי, ערכתי, כתבתי, את עיתון ביה"ס, כל זה
בעילום שם. כן, אם תשלפו היום את מהדורת תש"ס של "ידיעותאלון"
תגלו המון כתבות, צחוקים וראיונות ואף לא קרדיט אחד של שם.

אני לא מאמינה בבני אדם. הטובים שבהם בגדו בי, יותר מפעם אחת.
לא מפחדת מהם, יודעת לתמרן אותם יפה מאוד, אבל לא בונה תלות.
בכל מקרה הם יעזבו. ההבנה הזו לא מונעת ממני מלבחון אותם.
לראות כמה זמן הם יחזיקו מעמד, מתי ישבר להם, מתי הם ילכו, לא
יהיה להם כח להתמודד יותר והם יוותרו. הדבר היחיד שגיליתי
מהניסוי הזה זה שבסופו של דבר הם מוותרים.

אני יודעת לתת הכל מעצמי. ללכת עם חברות עד הסוף. לתמוך כשאף
אחד אחר לא מראה תמיכה. לעשות מחוות קטנות שמשמעותן גדולה,
לדעת מתי לוותר. לדעת מתי להתעקש. לא יודעת לריב.

אף פעם לא ידעתי לריב עם חברים. שונאת לשמוע אמת. ריב עם חברים
מזכיר לי את הצעקות של ה"מקובלים", את האפלייה, מחדד את התחושה
שאני לא טובה מספיק. אני אף פעם לא אריב עם חבר מיוזמתי. אף
פעם לא אנטוש ריב לפני משלימים. לא יודעת לריב, אף פעם לא
ידעתי. היום כר פשוט לא אכפת לי.

אף אחד לא אוהב אותי. זה המשפט שחקוק לי במוח, הוא נחקק במהלך
אותן 6 שנים נוראות. לעולם הוא לא יימחה. לא משנה מה קורה שם
בחוץ, לא משנה מי אומר את זה. אני יודעת שהוא לא מתכוון.

אז באה בדידות.

אף פעם לא רקדתי סלואו.
בכיתה ה' הייתי מכוערת מידי. בכיתה ט' שיחקתי אותה כאילו בנים
לא מעניינים אותי. בתיכון בנים כבר לא רצו לרקוד, הם רצו משהו
אחר. בצבא אני אחרת. שותקת. קרה.

בדידות היא מילה גדולה לילדה בת 20 עוד לא משוחררת מהצבא. מילה
קטנה יותר לילדה בת 20 עם נשמה של בת 80+. הייתי פה כבר. שמעתי
הכל. ראיתי הכל. בכיתי ימים שלמים, לילות, חודשים ושנים. גם
ברגעים אלו מול מסך המחשב הזה בעוד אני מקלידה את המילים
האכזריות אני בוכה. אבל שום דמעה שבעולם לא מצליחה להפוך אותי
לטובה מספיק.

אבא שלי לא הבין אותי. "אם כולם צוחקים עלייך, למה לך להיות
שונה?" אבל עדיין לא הסכים לקנות לי ג'ינס של קרוקר. "ילדות
בנות 10 לא צריכות ללבוש ג'ינס".

אהבתי אותו, כי היה לו אכפת, כי רק איתו הרגשתי שמישהו כן אוהב
אותי, איתו ועם אמא ובועז אחי הקטן.

שנאתי אותו. שנאתי אותו כי בגללו הרגשתי עוד יותר לא טובה.
הרגשתי שלא חשוב מה, גם הוא לא מרוצה ממני. כי אני לא מרוצה
מעצמי ולא מצליחה להשתנות.

מעגל שאי אפשר לשבור.

למדתי כבר שאת המעגל הזה אי אפשר לשבור. אני טובה בהרבה דברים.
בעיקר הייתי טובה בבית הספר. זה מה שהחזיק אותי, זה מה שנתן לי
בטחון, אהבתי להיות הכי טובה במה שעשיתי. תמיד הייתי הכי טובה
במה שעשיתי. אין דבר כזה שאני עושה משהו והוא לא הכי מדהים
שנעשה בעולם. נוגעת בהכל והוא הופך לזהב. התגאיתי בזה. בעובדה
שאני, אני הקטנה והמכוערת, יודעת להשיג ומשיגה בדיוק מה שאני
רוצה ומשלמת גם מחיר רציונאלי.

ואז הוא בא. רואי. ריטש בי כל אספקט של ביטחון עצמי שהיה לי.
שלח אותי לאחד התהומות השחורים ביותר שביקרתי בהם. כי סך הכל
כל השנים האלה, כשלא בכיתי הייתי ילדה די שמחה. תמיד מצאתי על
מה להסתכל כדי להרגיש טוב יותר.

הוא ניפץ אותי. עד היום אני משחזרת את החלקים שבנו אותי. אחריו
כבר לא הייתי אני יותר. איבדתי את התמימות. התחלתי לאמץ שנאה.
הכחשה. בדידות. לא ידעתי איך עוברים את זה. עד היום אני לא
יודעת.

איכשהו אני כאן. עוד לא ממש משלימה עם מה שהיה. כותבת את זה
מתוך ניקיון פנימי לכבוד השנה החדשה. שנה שבהמלכה ניסיתי לנער
ממני את כל מי שיקר לי. נוכחתי לדעת שהם עדיין כאן למרות הכל.
שנה שמהלכה נפלתי וקמתי. למדתי על עצמי שיעורים חשובים. בכיתי
פחות מבשנים קודמות. שנאתי את מה שהפכתי להיות. הבנתי שלפעמים
אני כן טובה מספיק. הפסקתי להיות הכי טובה בהכל. רציתי לחזור
להיות.

אף פעם לא רקדתי סלואו.

יש מתנדבים?