לפני הרבה שנים..חי לו במדינה רחוקה מכאן ..
אולי בסין אולי בהונולולו מי יידע..
חכם זקן ..
כן כן שם היה יושב וכותב ספריו..
ושואל את עצמו בשביל מי
בשביל מה אני כותב..
האם מישהו יקרא את דבריי ??
או אולי ילמד מהם דבר מה..
אך התשוקה שלו לכתוב היתה סם חייו...
יום אחד הגיעה נערה אל הכפר ...
אותה נערה אהבה מעשים על גביי מילים...
הראה לי יקירי מעשים ..
קטוף עבורי את הירח..
קטוף עבורי את הפרח עם הריח המתוק והמקסים ביותר...
לך הבא לי את המים הצלולים שאוכל לגמוע מהם ויאריכו את חיי..
וכך הלאה והלאה בקשות משונות..
רצונות ומאווים שרק אלוהים ידע מהיכן ימצא..
והרי נפשו חשקה במילים..
בסיפורים..
בשירים...
אך אהבתו אלייה וליופייה היה רב..
והחל לתור בעולם ...
לחפש עבורה עוד ועוד מתנות ממתנות שונות..
זנח את אהבתו למילים...
זנח את חבריו הרבים ...
זנח גם רצונותיו ..
את מאויו..
ולאט לאט מצא את עצמו מרוכז רק בה...
באהובתו הנצחית..
הבלעדית....
יום אחד אחרי שהיו באמתחתו כל המתנות..
וכל התשוקות אותן חפצה ורצתה...
מצא אותה שם מבולבלת ותמהה...
לא ידעה אם לצחוק או לבכות...
שאלה האם כל המתנות עבורי?.
בשבילי??
למעני???
אמר לה כן יקירתי...
והרי רצית את זו ואת זו ..
ולמענך הסתכנתי..
איבדתי...
את עבודתי...
את חיי...
את חבריי...
את אהבתי למילים לכתיבה..
היא הביטה בפניו בדאגה...
ואמרה לו תודה רבה...
לקחה המתנות והלכה לה..
הוא לא ידע אם תחזור
הוא לא ידע אם ברחה..
הוא לא ידע אם נפשה רצתה רק במתנה..
או אולי רק רצתה להתל בו במשובה...
אבל דבר אחד הוא ידע...
שבאותו המסע הוא גילה...
שהחיים הם התשובה הכי מתוקה...
אשה בחיים הולכת ולפעמים גם חוזרת..
חבר נפרד לשלום...
ולפעמים חוזר כך פתאום...
אבל אם לשניה אחת תאבד את התקווה...
שניה אחת לא תביט אל השמש הגדולה..
תמצא את עצמך במרה שחורה..