אלף פעמים אמרתי לך שנגיע לזה, מיליון חמשת אלפים הברות ניסו
לבטא את זה, אבל זה היה בגדר קוקי מוקי או מוגלי מלך היער.
בערב ביקשתי ללכת לחנות סיגריות, אמרת לי שכבר מאוחר וצריך
להשכיב את הילדה לישון, ושאפשר לוותר על הסיגריות להיום,
ניסיתי לטלפן אליך בקו הפנימי שלנו והיה מנותק.
חשבתי שהילדה עוד ערנית וחבל לקטוע לה את היום בסמכות הורית.
ביקשתי יפה שתגיד עוד משהו חוץ ממה שצריך לעשות.
התיישבת בנינוחות לא אופיינית לך, על הכורסא, באותו רגע חשבתי
שגם הכורסא החדשה הזאת, נראית כמו נלקחה בחשאי מחנות יד-שניה.
התבלבלת עם הלשון, חשבתי שנירדם עייפים, והנה אתה מעיר אותי.
ניסיתי להיות שמה, להתחיל לבטא במילים: לבנות את כל ההברות
הקטועות.
יחסי כוחות שוב פעם מיתחלפים, רגע אתה שם למעלה, משחק לך
באצבעות, נח על מה שאי אפשר לערער עליו מולי, אני אינני
חתרנית, להאחז בגורם שלישי שיעמוד ביננו לטובתי, אתה שם.
מדבר לעצמך, אומר דברים ענקיים ומספר סיפורים אימתניים וכלום
כשאני מנסה להפנות זאת ללבך, כאילו זה לא אתה.
נהגתי לתרץ את זה בשביל שנינו , חשבתי, זה בשבילי.
הילדה הלכה לצחצח שיניים עם המברשת החדשה, ואני סולחת לך כמו
זה לא נוגע לי או כמו אישה שפוטה למאסר עולם.
רגע אני איתך, מכריחה את עצמי להתמודד, ורגע אני סגורה שוב
בקוקי מוקי.
חושבת אם ההצגה מתאימה לחיים או מפריזה את ההתרחשויות
הפנימיות, וזה מפחיד שרק בהצגה, שהיא הצגה, תהיה שם הבעה
ברורה.
לך יש נטיה שלא להתאמץ, כמה שאנחנו דומים, ולא מתאימים.
הוא קם, למרות הנינוחות, הלא אופיינית, הוא לא מצא את המפתחות,
נעשה לו חם. קם ויצא.
עוד הספקתי לא להסתכל אחורה כשזה קרה.
היינו רגילים לצחוק מהכל.