לקחתי לה ת'פלאפון.
היא עלתה שניה הביתה, אז פתחתי את התיק שלה שהיא נתנה לי
לשמור, והסתכלתי בהודעות.
"אני אוהב אותך" - ככה הסתיימה ההודעה שלו. יכולתי רק לתהות מה
היא ענתה לו...
זה כאב. קשה להתרגל למצבים חדשים. במיוחד כשאתה רגיל לחיות
בשקרים ולרמות את עצמך, כואב לנחות למציאות.
נשמע כמו קלישאה? ובכן זה לא.
זה פשוט ככה. הכאב כמו שמתארים אותו ואפילו יותר. אהבתי אותה.
4 שנים אולי יותר, הפסקתי לספור. טוב בעצם לא, ספרתי כל יום
כמו נצח. אבל האמת? המציאות נעצרה מזמן, ספרתי רק את הזמן
שחייתי את השקר הזה, את האשליות שיצרתי לעצמי.
ההתפכחות כל כך קשה.
לא האמנתי שיגיע היום הזה, לא הייתי מוכן אליו בכלל. לקחתי את
הדרך הקלה, לא ניסיתי להתמודד עם זה, זרמתי כמו שאומרים.
עכשיו המחיר שאני משלם. זה פשוט לא נסבל.
כל מחשבה, כל תהייה, כל הבנה...
הכל מסתכם במה שחייתי, ואם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים.
אוסף של זכרונות, תחושות, חלומות... והכל בנוי משקרים.
למה עשיתי את זה?
כנראה שנפלתי לתוך מציאות קשה מדי. הייתי אז תמים מדי.
לא הכרתי שום דרך אחרת, לא חשבתי על פתרון אחר.
היום? היום אני פשוט מנסה למצוא דרך החוצה, דרך לעבור הלאה.
היא כבר עברה, מזמן.
ואני? עוד לכוד, בתוך כלא של אשליות שבניתי לעצמי, אסיר
למחשבות ולרגשות שלי, מנסה לפרוץ החוצה לחופשי, כבר לא יודע מי
זה באמת אני...
עוד שיר שקט סיים להתנגן במחשב...
אני עדיין חושב, מעולם לא הפסקתי, אולי כאן הייתה הטעות שלי.
כבר מאוחר, והזריחה עוד לא קרובה.
כמו החיים שלי בעצם.
חבל שאי אפשר שוב לקחת את הדרך הקלה, פשוט להשאר באשליות
לנצח...
אבל זה לא עבד קודם לכן ועכשיו אני משלם, הגיע הזמן להתפכח
ולהבין את המציאות.
גם הכתיבה הזאת. סוג של בריחה מהכאב.
זה לא עוזר בכלל האמת.
אבל ההתפכחות הכרחית, חייבים להמשיך לחיות אין ברירה אחרת.
אין מי שיענה על השאלות.
כנראה שאין ברירה אלא לחכות לזריחה, ולהאמין שהיא תבוא.
הרי תמיד אחרי שמחשיך, מתישהו מגיעה הזריחה. מעודד לחשוב ככה.
אבל כידוע אחרי הזריחה שוב חוזרת החשיכה.
כמו החיים שלי,
של כולם בעצם.
עוד שיר נגמר...
זמן לסגור,
מי אני?
אסיר של מחשבות,
עבד לטעויות,
נרקומן שמכור לאהבות.
הולך למצוא את תשובות.
כבר חשוך ומאוחר,
יש זריחה מחר,
צריך לסגור
שלום.