קרה לכם פעם שהיו לכם מלא רעיונות לכתיבה אבל ברגע שאחזתם בעט
או הקשתם על המקלדת, הכל נעלם, ונשארתם רק עם השם?

בזמן האחרון אני קצת בסטרס, לחץ וזה מעצבן אותי, כל מקום שאני
הולכת אליו , כל מקום שאני נמצאת בו, קוצים, ואני לא מסוגלת
להביע את עצמי. עזבו במציאות, באינטרנט, העולם השני שלי , בבמה
שבזמן האחרון אני כותבת ישר אלייה בלי שום טיוטה ראשונית ובגלל
זה הרבה דברים יוצאים כמו שהם יוצאים.
לפעמים אני רוצה שוב להיות קטנה כזאתי, הכל פשוט. הולכים לדבר
עם אמא או עם האחות הגדולה, והכל מסתדר, אבל משום מה גודלים
ונהפכים "מודעים לעולם שמסביבך" ואז פתאום קולטים את מה שבתור
ילד או ילדה קלטת  אבל אף פעם לא פירשת את זה באמת, אלא השארת
את זה בנבכי המוח שלך, לעת מצוא. ומפרשים דברים כבר באופן
שונה, באופן שמתאים למצב לפעמים, באופן שרוצים.
אני בטוחה שכתבו כבר מלא ספרים על זה, כשהיינו ילדים וקטנים,
צעירים לנצח. קצת קשה לי עם הקטע הזה שכעיקרון יש לי עתיד,
תכלס, לא עדיף בלי עתיד? כלומר, כן כולם חולמים על היום בו הם
יגשימו את עצמם, מה שזה לא יהיה . לא יודעת, יכול להיות שזה
בגלל שאני מפחדת קצת, יכול להיות . אבל, אני חושבת שאני יותר
מפחדת מהצפוי מאשר מהלא צפוי. אני לא רוצה לגדול ולחיות כמו
כולם, ליפול באותם הבורות שכולם נופלים בהם. ואז יהיו לי ילדים
מתישהו, והם יחיו בדיוק כמוני, באותה החדות, שנעלמת עם הזמן.
זה לא אירוני? כלומר, ילדים- נאיבים, התבגרות- חדות, ומבוגרים-
כאילו הכל נעלם פתאום, יש לי הרגשה שאני אף פעם לא ימצא את
עצמי בתוך כל הבלאגאן הזה.
אני לא יכולה פשוט לחפור בשיער שלי קצת, לשים את הראש בין
הידיים, להוזיל דמעה או שתיים והכל ייעלם? זה מוזר, איך שהחלק
הזה הילדותי לא נעלם ממני אף פעם. אני לא יודעת איך הוא הצטמק,
ואני לא יודעת איך להרוג אותו. כן, אני יודעת שכבר כתבתי על זה
פעם, קצת יותר ברור, בצורת סיפור וכו', אבל מה לעשות שיש
נושאים שלא חדלים מלהעסיק אותי, אז אני ממהרת לשפוך הכל
למקלדת.
אני חושבת שאם אתם לא מכירים אותי, אז תחשיבו את הטקסט הזה
כמשהו פשוט מדי, לא מלוטש, ככה זה, מחשבות.
זה קצת בעיה איך שלפעמים אני מסתכלת יותר מדי מנקודת הראות של
אנשים אחרים.
הטקסט הזה נועד להיות ממוקד איכשהו, שמשהו, להיאחז  בפאנץ'
ליין. להיאחז בפואנטה, להיות סיפור כלשהו לפחות, אולי זה סיפור
של תקופה מסויימת שעוברת עליי, אני לא יודעת. אין לי כוח כבר
להסתיר דברים מאלה שמסביבי, זה קשה לי מדי.
אני רוצה פעם אחת ולתמיד להתמקד
מזיזה סימן הוי שלי באצבעות למול העיניים ומנסה להתמקד בו.
טוב, לפחות את זה אני יכולה לעשות
עדיין.