השירה היא הגשם שהרעפים אינם לוכדים.

תמיד אני חושב, שאפסיק להשתנות
אימפרוביזציות על כאב,
חרדות בסיסיות.

השירה היא לא יותר מאילתור זול על מילים שכבר הומצאו.

חדר שינה,
אני ועצמי.
הלילה הזה נטול תנועה. לרגעים נדמה בו
שהזמן הוא חפץ.

יש חרוזים שאין חורזים. יש חורזים שלא חורזים.

מועדון עלוב, כולם פה מחו"ל.
אני הולך ויוצא מהעולם הזה.
אימפרוביזציות על כאב
שנים על גבי אנשים

(גם המשורר החברתי משורר על גבי התחת העירום של יערות הגשם.)

לילה בסיאטל, אוגוסט 2005.