אני מסתכל במה שעשיתי בינתיים...
ברגש שניסיתי להביע. במילים שמכילות שברים מהפינות העמוקות של
המוח הרדוד, את האמת שלא מצאתי דרך טובה יותר לחשוף.
ואני תוהה...
מה הטעם בכל אלה, כשהמילים כבר חסרות תועלת?
מה הטעם בפורקן, אם הוא קבור תחת מפולת של רסיסים?
לא צריך את כל זה.
לא צריך פואמות שמלאות בסמלים, סיפורים שמלאים באוויר, ציטוטים
שדוחסים את הרגש לתוך תיבה.
רק מילים ארוכות ותיאורים ריקים מתוכן. כל אלה לא יצליחו להביע
דבר.
לא את ההערכה האינסופית שלי, לא את ההנאה שלי מכל רגע ורגע.
לא את החיבה, לא את ההבנה.
לא את הדאגה
ולא את האהבה.

יש תחושות שמילים לא יכולות לשקף.
יש דברים ששום דבר לא יכול ללכוד.
בסוף נשארת רק האמת.