הוא חיכה לה כשירדה לאיטה..
מכנף המטוס שהביא אותה כמידי שנה..
אליו ביום הולדתה..
אך כשירדה מהמטוס לאט לאט..
מנסה להסתיר מפניו את האמת המרה..
מנסה לכסות בפניה את כאב הצליעה..
הוא ידע שהוא חייב ...
מוכרח להרגיש את חום גופה..
בעוד ריקוד אחרון אחד..
ריקוד אחרון אחד ודיי..
הוא לחש באוזנה ..
בואי רק עוד פעם אחת ..
בואי אליי כמו פעם ....
והמוזיקה בראשה הדהדה..
מנגינת חייה ..
מנגינת עולמה...
בבאר קטן לא רחוק משם..
הוא אחז בכתפה והובילה..
אל רחבת הריקודים הריקה..
הוא זכר את ריח שערה..
הוא זכר את טעמה ..
ומתוך תקליט ישן ..
שוב בקע צליל קטן..
צליל מוכר וישן...
היא היתה בזרועותיו..
חבוקה בין ידייו...
המוצקות החזקות..
ורצתה לנשום אותו חזק רק עוד קצת...
רק עוד מעט...
והמוזיקה ניגנה..
את הניגון שלה...
את ניגון חייה...
והוא שמע את לחישתה..
את נאקתה...
שמע את כאבה..
הרגיש בדמעה..
והמוזיקה ניגנה צליל קסום..
שיר ששייך לעולם עלום..
וצלילה היה סוער..
כמו תופיי לבבה הבוער...
היא הביטה בפניו ברוך...
וביקשה תפילה...
להיות צמודה אליו רק עוד דקה...
שהקסם לא ימוג...
שהריקוד לא יסתיים..
שלא יעלם...
כי ידעה בכאב ובעוצמה...
ידעה בבטחה...
לעולם ישאר זה הריקוד שלה..
הריקוד האחרון אי שם באוקלוהומה הרחוקה..