הציפורניים שלי מתחננות כבר שבוע. אם היו להן פיות קטנים, עם
שיניים ולשון הם בוודאי היו צורחות. זה בגלל שאני מכרסם אותן.
זו לא תופעה מיוחדת לשבוע הזה- להפך, אפשר לומר שזה מצב קבוע,
אבל עכשיו זה כבר שובר שיאים. עוד לא התרפאו הפצעים הקטנים,
עוד לא מתייבש הדם וכבר אני מוצץ את האצבע וממשיך לנשוך. עוד
חתיכת עור, עוד זיז ציפורן.
כל זה בגלל "המחסום". אני מתכוון למחסום כתיבה , writer's
block, אתם יודעים...
איך זה יכול להיות שיש לי מחסום? איך? לי? שתמיד יש לי רעיונות
חדשים, שכל דבר שאני שומע ורואה נותן לי השראה? איך?
הרי זה אבסורד מוחלט, יותר אבסורד כי אני בכלל לא מנסה לכתוב.
כלומר אני אפילו משתדל שלא לכתוב. נו, למה באמת? כי אני חייב
לסיים עם זה כבר.

"זה"- הוא פרוייקט של סיפורים קצרים שאני עובד עליו כבר הרבה
זמן - בעצם משהתחלתי לכתוב. כתבתי כמעט את כל הסיפורים, חוץ
מאחד, ונשאר לי בעיקר להעביר אותם למחשב.
האמת היא שאני מתרגש. אלה סיפורים שאף אחד עוד לא ראה, והרבה
מאוד זמן שאני כותב אותם כבר. אני עוד לא בטוח גם שסיימתי,
אולי ארצה להוסיף עוד כמה. אבל הנקודה היא שעבודה של כמה שנים,
נמצאת אצלי בפנקסים ודפים מהוהים, ואני עובד על להעביר אותה.
כל פעם אני דוחה את זה בעוד ועוד - תמיד יש משהו.
והנה עכשיו יש חופש ועבודה שלא מכבידה ואני יכול לעשות את זה.
ואפילו כמעט סיימתי - כבר נשארו רק שניים. בעצם אחד וחצי. אז
איך מחסום?! איך?
הרי אני לא כותב כאן כלום, רק משכתב. רק מקליד ומשפץ.

זה גם הורס לי את השינה. מצד אחד, השינה שלי מעולם לא הייתה
יציבה במיוחד, אבל עכשיו זה...
זה לא מרפה, אני כל הזמן חושב וחושב - זה מצב של קטטוניה מוחית
חמורה - פשוט מין פארדוקס פנימי של המוח. אני תקוע אבל... בעצם
אני לא כותב כלום.
זה מזכיר לי משהו:
פעם כשישבתי בפאב עם חברים, לפני שנים, עוד הרבה לפני שהתחלתי
לכתוב, ישב אתנו איזה בחור שאמר שהוא סופר. בחור שהיה בן גילנו
וסיפר שהוא כותב ספר על איך שאנשים מחרבנים.
הוא ביאר והוסיף שלכל אחד יש טקסים משלו בשירותים - יש כאלה
שזורקים ניירות כדי להחריש את הנפילה, יש כאלה שמצפים את האסלה
בכך וכך נייר, יש כאלה שמשתמשים בגפרורים בשביל הריח וכיוצא
בזה. לומר את האמת, אז חשבתי שיש אנשים שפשוט ימכרו את אימא
שלהם לשטן בשביל קצת תשומת לב, כלומר בשביל להיות המסמר של
המסיבה.
אז למה נזכרתי בזה? כי ישיבה על האסלה זה דבר שמביא השראה
לפעמים.
עם כל הציניות שהרגשתי כלפי אותו בחור, עכשיו אני קצת מבין
אותו.
הרי על האסלה, זה רק אתה, לבדך, בחלל מוגבל וקטן.
אין לך לאן ל-ב-ר-ו-ח.
כלום.
אתה חייב להתמודד עם מה שיש. וזהו. אז מה עכשיו? ללכת להסתגר
בשירותים?

חשבתי על זה, ונראה לי שאני אוותר. פעם הייתי שיכור מאוד
ונרדמתי בשירותים. פעם אחרת הייתי מאוד עייף (הייתי מ"כ
טירונים ולא ישנתי בלילות) ונרדמתי  בשירותים.
נדמה לי ששני המקרים האלו מבהירים לי שזה לא מצב רצוי. הרי
ייתפס הגב, ותירטב, וגם הריח...  

אולי זו הסיבה שאני נרדם כל כך בקושי -
כי אני לא מסוגל לשים את המוח בניוטרל? ללחוץ על ה-mute?

הציעו לי לא פעם לקחת כדורים. נדמה לי שאני אוותר על זה. כמו
תמיד.
הרי זה פתרון כל כך קל- אז עדיף לא לקחת אותו. חוץ מזה, אומרים
שזה הורג את החלומות. ואני ? אני לא זוכר חלום שהיה לי כבר
הרבה זמן, אבל מצד שני- בשביל הסיכוי שזה יקרה פעם...

אחרי הכל מה זה בכלל שעות שינה לעומת איזה חיזיון נפלא או נורא
שלא תראה כמותו לעולם?

נדמה לי שהקטע הזה הופך לעיסה חסרת צורה, מצד שני, מי אמר שהוא
לא היה ככה מהתחלה?

האם בסוף פתרתי את הבעיה?

טוב, אני חושב שכן... אני זז לכתוב :-)