פתאום הכל חוזר,
הכל שנשכח,
לשעה קטנה אחת שבו אותו דיון נערך,
ליממה אחת של עצב, דמעה בארובת עיני,
אותה מחשבה, שאחסנתי במחשכי אונותיי.

אור חצות, ירח מאיר באור שנהב,
קולך השקט, קולך מתנגן לו נישא על אוויר של ליל,
מרעיד אותם קצות עצב, שתחושתם הדחקתי.

אנחנו נפגשים לעיתים, מנסים לדבר על דברים חדשים
רק כדי להבין שהצער הישן לא ירפה אחיזתו,
מה שהיה, כפי נראה לא מה שיהיה, מטריד, אולי עצוב
אך נכון, שהדבר לא פג תוקפו.

קל לומר, שהיתי נותן הכל כדי לשנות את העבר,
אבל האמת היא שאם היתי יכול הייתי עושה זאת כבר,
קל לבכות, להישאר באותה הרגשת החמצה תמידית,
קשה דמעות למחות ואז לשלוח הודעות ידידותיות.

השמיים מתבוננים מלמעלה, תיכף גם הם יראו כעסם
במבול וברק, או שאולי רוצים הם לשטוף את האבק,
החיים בלעדיך, הן מלחמה תמידית למציאת הנחמה,
מן תחרות שאין בה מנצחים, הרבה אכזבה.

יש בי כוח, להמשיך, לעשות וליצור, הייתי רוצה לעשות זאת איתך
את הגלגל איש לא ישיב לאחור, רק את יכולת, ובחרת לעבור.
אני אהיה לך ידיד, חבר נאמן, איש סוד שלא ייטור טינה,
אוהב אותך עד כלות, בכל צאת חמה.

אני שלם כעת אהובתי, משחק באופן מושלם,
מציג בפנייך אני חדש, מאושר ומבושם
אך עמוק בפנים, אני אותו אחד, שיופיך בשבילו רק נעצם
אותו הזיוזוב שמחיוכך עוד נאלם...