כבר בתשע, רק תשע ואתה נופל לישון. מוקדם יותר מיום ליום. זו
לא השעה המוקדמת שאתה צריך לקום בא, זה הלילה שאתה לא נרדם
בוא. נשען אחורה, והמשענת נמתחת למטה, אתה מישר רגלים ומכניס
יד למכנס. עוצם עניים ומותח את הראש לאחור. רגעים של רגשי אשם,
אשם מוחלט, אשם של לרצות את כולם, של להיות בסדר, אשם על רגשות
האשם, רגע כזה שלא נשאר מה לעשות, רק למתוך את הרגליים להפיל
את הראש אחורה ולעצום עניים, ולקווה ולצפות שזה יעבור. זה מגיע
עד לגובה העניים וחונק קצת מתחת ללסת. הזמן בלילה לא ממש
עובר, וזה כואב בתכפיים להתהפך כל כך הרבה. ונמאס האשם מהאשם.

איש לא יודע מה יהיה לא בכלל לא מחר איש לא יודע מה יהיה עוד
עשר דקות ואצלך - לא יודע מה תענה לבחורה שממול לזה ששואל אותך
מה השעה למי שמתקשר בצהרים לא יודע מתי תוכל להוציא את היד
מהמכנס ולקום מהכסא כמו כל עבר גם זה שלפי חמש דקות נראה נהדר
וחמש הבאות נראות בלתי אפשריות הדקירה בבטן כואבת ואתה עוד
סוגר את העניים לא מוכן לפקוח אותן סופר את החרטות של היום
רגשי האשם מתבייש במעשים של לא כלום לא מסוגל
להסתכל לעצמך בעניים תחושת אחריות מנופחת חסרת פופורציות
ותהומית אחריות על כל דבר על כלום אחריות כי יש תחושה של
כישלון באויר כישלונות קטנים כשלונות כמו וירוסים ששואבים את
החיים מהכל, כי יש דרך לדברים, כי ככה הדברים צרכים להיות ולך
זה לא נוח
ככה לא מסוגל ממש להרשות לעצמך משהוא אחר לא מסוגל לדמין
שהדברים הם אחרים כי אז לא ממש יודע מה לעשות עם עצמך לא יודע
מה אחרים יעשו לחשוב לעצמך על דברים אחרים מגביר את העירפול
והחושך סיבב חמש הדקות הבאות אז אתה שולף את היד מהמכנס פותח
עניים נושף אחוצה ומעביר יד בשער כי ככה צריך להיות אתה נושך
את השפה העליונה ומניח את הידים על הבטן העצבאות משולבות אתה
מסיט לחילופין את הראש ימינה שמאלה כאלו מחפש משהו מסביב משהו
לעשות משמעות מחפש כאילו ענין מחפש אבל לא באמת מתוך הרגל אתה
לוקח את השלט של המערכת ומפעיל הדיסק ממלאה את החדר בעוצמה
גבוה שוב עוצם עניים ומקשיב מפרק את המוזיקה אתה שומע יד מנגנת
על הבס בדיוק מושלם עוצמה במינון נמוך של טרנס יש בבאס שחוזר
על עצמו חודר לתוך השכל ומנתק אותו מהעולם אחריו צלילים עמוסים
של גיטרה מנסרים את בית החזה לשתים ומערבלים ובוחשים והופכים
את כל ההרגשות המנגינה נמשכת ואתה נישבר לשתים השכל שמוגן
במעטפת של באס אוטם צף בחלל והגיטרה מתסיסה את הדם אתה נרדם.
ואחרי מתעורר, פתאום, מרגיש חנוק, פוקח עניים ואין לך אויר,
האישונים מתרחבים אתה פותח
את הפה ושואף, מתרומם מהמשענת, הגרון משמיע ציפצופים. אתה מכיר
את התופע - כאילו יצאה לך הנשמה, עזבה את הגוף. התרוממה קצת
מעל הגוף הסתובבה נופפה בידה ואמרה שלום,אתה בדיוק התעוררת
ונאחזת בא, שלא תברח, עדין לא. אתה נושם עמוק, שוב מכיר את
התופעה, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה.
אתה לרגע מתנתק מעצמך ומסתכל על עצמך מהצד, חושב כמה פתטי, כמה
מיותר, יושב ומקנטר על הקיום, חושב כמה סתמי הכל, חושב על עצמך
- "זה עוד יהיה דתי" אבל לא מצליח למצוא לעצמך פתרון. ההרגשה
הרע חונקת. אתה צועק לעצמך מהצד - כמה אתה עוד יכול? הצד לא
עונה, אתה ניהיה עצוב ושקט כי גם לצד אין תשובה. אז אתה חוזר
ושוקע עמוק בתוך הכיסא. עמוק בתוך הכיסא. ממשיך להמתין לדבר.

תחושות, אדם יושב לבד על כיסא, מול שולחן, מוזיקה בקרע.
ולבד.יש מחשבות וחוסר תחליט כללי, בדידות, תחושות קשות של סוף.
נשמה שכמעט פורחת, והוא נאחז בא, לא נותן לה לעזוב.
הוא יושב שם מבוהל מכל העולם, מבוהל, מבוהל, מבוהל מהחשבות
והפתרונות שהוא לא ממש מוצא. לבד על כיסא, ומוזיקה ברקע. הוא
כבר לא רואה טעם. העולם גדול מידי בשבילו, והוא הבין עד כמה
מיותר הכל, זה לא עוזב אותו. כשאין לו טעם לכלום, גם לא לחוסר
הטעם, קשה לפתוח את העניים. אז הוא משאיר אותן סגורות, נרדם
לפרקים, מתעורר לפרקים. מרגיש רע, ואשם על זה שמרגיש רע. לבד
על כיסא כלום לא נוגע בו יותר חוץ מהכלום שחדר עמוק ולא מרפה
עוטף הכל ומזין את העולם שלו, שמזין אותו. ובכל זאת מאמין שיש
משמעות, או לפחות מתעקש שיש אחת כזו. רק שהכלום מסתיר אותה,
ומכחיד כל נסיון להגיע אליה. לבד בחדר משלב ידים - אבל אין
יותר טעם אפילו לא בשביל לבכות. אפילו בשביל לצחוק. כמו כלב -
שנוטה למות מבדידות ועצבות, מתעטף בעצמו ולא מתקדם, דרך חד
סטרית אי אפשר להסתובב אי אפשר לעצור. גם מי שמנסה תמשיך
להדרדר, מסביב מסביב לגולגולת נוקש בעצם שעוטפת לא יוצא את
גבולות הראש בנתיים הכל בראש. רק... דואח בדממה לא כמו מכונית
שאזל לה הדלק, לא כמו רדיו שאזלו הבטריות. כמו כלב שמת
מבדידות. כמו כלב שמת מבדידות. אור שהולך ונחלש ואי אפשר להזין
אותו יותר. מה תגיד לעצמך עוד כמה שנים שתחשוב על הרגע הזה? מה
תגיד לעצמך עוד כמה דקות שתנסה לשכוח את שפולת הרוח זו שאתה
נמצא בא עכשיו, שנאה עצמית, רחמים עצמיים, והשמנת יתר. תגרד
בראש תגרד בביצים אצלך כמו אצל כולם, כמו אצל כולם, כלום לא
משתנה. אולי תתקע
לעצמך כדור בראש. אבל גם לזה אין הרבה טעם, הכל חסר טעם אז מה
זה משנה לבד או ביחד. עוצם עניים שוקע שוב, המנגינה מסתימת
ובחדר דממה אולי רק קול הנשימה שלך, שעולה ויורדת לפרקים.
דממה.
לבד.
אני מתעורר, צלצול של טלפון מנקר בגולגלת ומפר את האידליה,
מנפץ את הנירוונה. אני עונה. אני צוחק ומחייך, בצד השני אדם -
מדברים על בנות, וכסף, מדברים על מוזיקה ובגדים, על סרטים. אני
מסיים את השיחה, אוכל , שותה, מתלבש. יוצא. הלילה ממשיך.
כי יש משהו בגוף )לא אושר, ולא אומללות( כי זה השאיפה לחיים
שלא מניחה.

סוף.