רשימת ההאשמות העומדות כנגדי היא ארוכה ביותר (בלא ספק הישג,
המצטרף לזה של הצלחתי המהירה, בהתחשב בגילי הצעיר וניסיוני
המועט). הואשמתי בכך שאיני קיים, שאני ממציא את עצמי, שאני
דמות בדיונית, ספרותית, פרי דמיונו הקודח של צעיר בעל דמיון
מפותח ורגליים קרות. הואשמתי בנטיה פתולוגית להגזים ולהתרברב,
נטיה הגובלת כמעט באמירת דברים שלא התרחשו במציאות כאילו היו
אמת, וגורמת לפגיעה חמורה באמינות דברי.
הואשמתי בכך שאני מצמיד שמות בדויים לאנשים אמיתיים ושמות
אמיתיים לאנשים בדויים, ומערב בכך את המציאות והדמיון באופן
פתלתל וחמקמק אשר מקשה מאד על עבודתו של ההיסטוריון. הואשמתי
בריאליזם מוגזם הגורם לסיפורי הבדיה שלי להיראות כמאורעות
אמיתיים. איש חינוך אחד טען אפילו שיש סכנה שסיפורי
הלא-מוסריים ישפיעו על הקוראים, בעיקר אלו הנמנים על הדור
הצעיר והנוטה להעריץ כוכבים-לרגע ומורדים יפי-תואר. הוטחה
כנגדי האשמה מפורשת להדחה לשימוש בסמי הזיה וסמים מעוותי
מציאות, שגם אם לא היתה ישירה הרי שהיתה במשתמע, והשפעתה
מוחשית ואמיתית, ובעקבותיה מתקשים האנשים להבחין בין המציאות
האובייקטיבית בתוכה הם מתקיימים לבין המתרחש בדמיונם. הואשמתי
כי אני שקרן, בדאי, גוזמאי, חולם שלא מבחין בין מציאות ובין
דמיון, בתאוות פרסום ובצע, נרקיסיזם, דיכאון.
קשה לטעון כנגד ההאשמות האלו. ומטיבן הן סדורות באופן שמענה
לחלקן יהווה הודאה באחרות (אכן, ערמומיים ונכלולים הם חורשי
רעתי). ככל שאני הופך בדברים במוחי אני מתחיל לפקפק בעצמי
באמיתות דברי וביכולתי להפריד בין מציאות ובדיה, בין זכרון
לפנטזיה, ואפילו בעצם ממשות קיומי. האם יש לי אפשרות לדעת אם
אני אכן קיים במציאות או רק בדמיונו של מישהו? אם יושב לו אי
שם בחור צעיר (או אולי אישה זקנה) ובודה אותי מלבו, ממציא לי
זכרונות ומחשבות וארועי חיים... ממציא לי מקטרגים שתוקפים את
המחשבות שהוא ממציא לי, וממציא לי דמויות שאני ממציא לקהל שהוא
בודה מלבו גם כן... האם יש לי דרך להפריך את האפשרות הזו
לחלוטין, באופן מדעי?
אוכל, אם כך, להודות רק בדבר אחד: אם אכן זה המצב, ואם איני
קיים, ומישהו אחר בודה מלבו את הים הגואה שמולי, את החול שכפות
רגלי חופרות בו, את הרוח שמלטפת את גופי, את המחברת שבה אני
כותב - אותי כולי! - הרי שאז לא אוכל לערוב לנכונות כל הדברים
האחרים.
יותר מכך לא אוכל לומר להגנתי. |