בחליפה הטובה שלי, מעונב ובנעליי המצוחצחות, המתנתי על הספסל,
בשמש, לפגישה עם קצין גיוס בבסיס קליטה ומיון. הצצתי בשעון,
זוכר שבבוקר, כשנשקתי לאלכסנדרה, הבטחתי לה שאחזור מהר.

כל הדרך למשרד הקליטה התאמנתי בלב על הבקשה. כשהכריזו על מספר
שבע, התקדמתי בצעד בטוח והצגתי בצורה מסודרת וברורה את הבעיה.
הפקידה מעבר לדלפק חתכה את דבריי: "בלי אישור יציאה מהארץ,"
אמרה, "לא תוכל לנסוע לשום מקום."
כשמבטי נעוץ בראשה המורכן אל הניירת הפזורה על הדלפק, חזרתי
בפעם הרביעית, באותו טון חד-גוני: "קוראים לי קרלוס, לא גייסו
אותי כי עליתי לארץ מבוגר מדי."
היא נאנחה והרימה את ראשה: "קרלוס, אתה מבזבז את הזמן של
שנינו. בלי אישור מהצבא אני לא יכולה לעשות כלום."
היא אפילו לא מצמצה כשהסיטה את ראשה וסימנה במבט לאחראי על
התור שיכריז על המספר הבא.
"טוב," נכנעתי, "לאן אני צריך ללכת?"

"שם טוב!"
"זה אני. קוראים לי קרלוס."
"כנס, כנס המזגן מתבזבז."
החיילת הורתה בידה על אחד החדרים, והמשיכה דרך המעבר הפנימי
לחדר השני.
הייתי לבד, ומכל מה שהכנתי ושיננתי כשהמתנתי בחוץ, יצא: "שלום
אדון קצין. קוראים לי קרלוס ואני צריך אישור יציאה מהארץ."
הוא בחן את נעליי וטיפס במעלה גופי, בודק את עניבתי. "שב, שב,"
משך אליו את הטופס המתאים.
"מספר אישי," העט המתין מעל למלבן הריק. הוא הרים את הראש, "שם
טוב, מספר אישי, בבקשה."
"אין לי."
"מה זאת אומרת אין לך?"
"אף פעם לא גייסו אותי."
הוא נשען לאחור בכיסא שלו, מרים את זרועותיו, מכופף אותן לאט
וחובק את העורף, לוקח את הזמן. בסוף הכריז בקול חגיגי: "שם
טוב, הגיע הזמן שתתגייס לצבא."
"אבל אדון קצין. אדון קצין, אשתי מחכה בבית עם התינוקת שלנו,
הכל ארוז. יש לנו כרטיסים לבואנוס איירס."
"שם טוב, תירגע! עכשיו נגייס אותך, ואחר הצהריים נשחרר אותך.
בסוף היום כבר יהיה לך אישור יציאה מן הארץ."
"אני לא חושב שאני מבין."
"אל תחשוב ואל תדאג שם טוב. הכל יהיה בסדררר." והריש התגלגלה
לו בנסיון לחקות את המבטא שלי.
"דינה," הוא שאג לכיוון החדר הסמוך. ראשה של החיילת שהדריכה
אותי קודם לכן למשרד, הציץ בפתח.
"דינה, תארגני לשם טוב טפסי גיוס."
המבט שלה בחן אותי בזריזות מלמעלה למטה, מתעכב על העניבה.
"צריך להכניס אותו צ'יק צ'אק למערכת."
"תסלח לי אדון קצין, היום אני גם אצא ממנה?"
"תצא ממנה?" הוא חזר על דבריי.
"מהמערכת. היום אני גם אצא מהמערכת?"
הוא טפח לי על השכם וגיחך, "בטח! אם תתנהג יפה."

"מתי עלית לארץ?" שאל אותי האפסנאי תוך שהוא אוסף עבורי את
פריטי המדים ומניח על הדלפק.
"עליתי? לפני חמש שנים."
"לבד?"
"לא לבד. עלינו ביחד. כל המשפחה."
מאיפה?"
מארגנטינה."
"...ולמה?"
"תשמע," הפסקתי אותו. "אני חייב להתקדם עם הטופס טיולים הזה."
"אין בעיה. אנחנו המשמרת השניה. נפגש עוד חצי שעה בחדר
האוכל."
הספקתי לקבל זריקות וצעקות ואז מעל לצלחת פירה וחתיכות בשר,
מושיק האפסנאי המשיך כאילו השיחה שלנו מעולם לא הופסקה.
"למה עזבתם את ארגנטינה?"
בלעתי את הפירה, "היינו ציוניים."
מושיק נענע בראשו והמשיך לאכול.
"עשו לכם צרות שם?"
"צרות? לא."
מושיק המשיך לנענע את הראש שלו.
"נו, ואתם מרוצים פה?"
הנהנתי בראשי וחיטטתי עם המזלג בין פיסות הבשר. בסוף נעצתי
אותו באחת מהן והשטתי אותה בים הרוטב החום.  

ה-Eugenio C הייתה אניית פאר וההפלגה לארץ הייתה ארוכה. אמא
בכתה כל הדרך. בכי קטן שהיה תופס אותה כמה פעמים ביום. פתאום,
כאילו בלי סיבה, העיניים שלה היו מתמלאות בדמעות, והדמעות
התגלגלו על לחייה בשקט, כל הדרך מבואנוס-איירס לאיטליה. אבל
כשראתה את ה"נילי", שאיתה היינו אמורים להמשיך מאיטליה לארץ,
היא פרצה בבכי בלתי נשלט. במשך כל אותו זמן, אבא נעץ מבט עגום
באופק, מעביר במוחו תסריטים שלא הכינו אותו בדבר ובחצי דבר למה
שהוא נתקל בו בארץ.

"תאכל, למה אתה לא אוכל?" אמר מושיק האפסנאי כשהזזתי את הצלחת
הצידה.
"אני לא רעב."
הסתכלתי על הדף מולי. "אני הולך עכשיו להזדכות על הציוד
ולהשתחרר."
"להשתחרר? הרגע התגייסת!"
"להתראות מושיק, היה נעים להכיר אותך"
הלכתי בתל השומר בתוך ענני האבק שהעלתה שיירת המכוניות שחלפה
על פניי. חיפשתי את המשרד הבא בתור.

גבריאלה ומרקוס, האחים התאומים שלי, היו הנס הרפואי שפקד את
הוריי אחת עשרה שנים לפני העליה לארץ. הם התרוצצו על הסיפון
תחת השגחת שליחי הסוכנות, שבמשך כל ההפלגה דאגו להפעיל את ילדי
העולים. אלכסנדה ואני נשארנו כל הזמן בתא הקטן שלנו. איש לא
הפריע לנו. היה לנו צוהר קטן בגובה פני הים. כך ידענו אם יום
או לילה. הדבר היחיד שהוציא אותנו מהתא היה הרעב; היינו חומקים
החוצה לחפש מסעדה פתוחה בין כל המסעדות של האנייה, ואחר כך
חוזרים בריצה לתא. אלכסנדרה ואני התחתנו בבואנוס איירס שבועיים
קודם להפלגה לארץ.

שיירת המכוניות חלפה, ובתוך האוויר שהצטלל הופיעה דינה.
"נו, מה קורה?" שאלה.
הושטתי לה את הדף שהכינה עבורי. על רוב הפריטים ברשימה העברתי
קו. נשארו כמה בודדים.
"הזדכות על הקיטבג זה שם," הצביעה על בניין מוארך. הלכתי לשם
גורר אחרי קיטבג מלא ציוד בו לא הספקתי לגעת.
"כדאי שתצטלם למזכרת," צעקה אחרי.
הנעליים כאבו לי, לא היה שם אף אחד כדי לצלם אותי לבוש במדי
צה"ל. ידעתי שאלכסנדה בבית דואגת ומכל השמש הזאת והחום, כבר לא
הרגשתי כל כך טוב ורציתי להקיא.

ליד פורטוגל, כשעברנו מהאוקינוס האטלנטי לים התיכון, האנייה
הטלטלה כהוגן. כולם נשארו בתוך התאים. רק הילדים חגגו בחוץ. הם
רצו, נאחזים בחבלים הנמצאים לאורך כל המסדרונות, רצים
ומתגלגלים כמו גורים על הכורסאות הנוחות בסיפוני המחלקה
הראשונה. עד היום גבריאלה ומרקוס זוכרים את ההפלגה הזאת
כהרפתקאה הגדולה של חייהם.
חבל שהם לא יכולים לראות אותי עכשיו, לבוש במדים של צה"ל.

"שם טוב, תזדרז!"
הזדכיתי במהירות על הציוד וחזרתי לקצין המיון מהבוקר. חזרתי
אליו בחליפה שלי, בנעליי שהיו עכשיו קצת מאובקות, ועם העניבה
שהתקמטה מעט. הוא לקח ממני את פנקס השחרור, מילא את הפרטים
הנכונים בטופס שלפניו, תקע בי מבט, והחזיר לי את שניהם.
אישור היציאה מהארץ היה טופס צהל"י סטנדרטי. הוא קופל והודק
בקפידה, והוצמד לעמוד האחרון בדרכון שלי.





תודות לעמית גלילי ולירון ליאור.