בבוקר, התרחצתי וניגשתי למטבח. ענפי העץ שבחצר היטלטלו ברוח
וזרזיפים של מים ניגרו מהם על שמשת החלון. התעסקתי עם
הפרקולטור ומזגתי לעצמי ספל קפה. חובקת אותו בכפות ידיי, לוגמת
לגימות קטנות, חיפשתי שוב על דלת המקרר את הרשימה. לא היה לה
זכר.

גם שלשום בבוקר הרשימה לא הייתה, אבל הקפה בפרקולטור חיכה חם
ונועם באיבריי היה עדות לכך שלא ביליתי את הלילה לבד.
"דיברתי עם כמה אנשים, גב' זיסקינד."
שאול עמד במשרד נוטף מים. הוא הסיר מעליו את המעיל.
"אנחנו מחפשים את בעלך, גב' זיסקינד. גב' זיסקינד, את איתי?
גב' זיסקינד! את שומעת אותי? גב' זיסקינד!"
הטלפון צלצל.
"גב' זיסקינד, המונית מחכה לך למטה. הנהג מצפצף כבר עשר
דקות."

כשנכנסתי למונית שוב התחיל לרדת גשם. מסרתי את הכתובת של
המשרד. ברדיו שלי יחימוביץ' נעצה שיניים במישהו שהגיע לו.
השענתי את הראש לאחור. נשיקות קטנות רכות טיפסו לי במעלה
הצוואר, מתעכבות על תנוך האוזן. רעשים בקשר מילאו את חלל
המונית. הסטתי את הראש. הנהג הציץ אליי דרך המראה "את בסדר?"
הנהנתי בראשי וראיתי דרך החלון את חנות הגבינות. נועם מעדיף
לאכול בבית ואתמול, כשעברתי כאן תיכננתי מה להזיז במשרד כך
שאצא לפני הזמן, כדי לערוך קניות בשקט, ולהכין ארוחת ערב.

במשרד, כאילו להכעיס, השתבשו כל התכניות. דלית הודיעה שהתקשרו
שוב מ"בניה מתקדמת" וביקשו להקדים את תאריך ההגשה של הפרויקט.
חיכתה כמובן גם הודעה מ"פרחי המושב". אשתו של יוסי הציצה על
ההצעה הסופית ומעדיפה לבדוק אפשרות נוספת. ומעל למחשב שלי עמדו
שני טכנאים. דלית מיהרה להרגיע אותי שהם כבר מסיימים, שהם
הצליחו להגיע אלינו היום, שבוע לפני התאריך המקורי.
נועם חפן את פניי בכפותיו, החליק עם אצבעו את הקמט בין הגבות
ונשק לעיניי.
"זהו, נגמרה חגיגת הוירוסים והתולעים. כל הדאגות שלך הסתיימו,"
עודדה אותי דלית כשהם סוף סוף הלכו. הביקור הלא צפוי שלהם דחף
את כל שאר הדברים והכל הלך ונעשה לחוץ לקראת סוף היום.

בדרך הביתה ביקשתי מהנהג שיעצור ליד המסעדה האיטלקית הקבועה
שלנו. עשיתי הזמנה לקחת הביתה, ועמדתי שם מחפשת בתיק אחר הארנק
שלי בזמן שהמלצר מילא את המיכלים.
שאול הניח את המעיל הרטוב על הכיסא.
"ספרי לי על הרשימה."
"זו רשימה של מספרי טיסות, שמות. טלפונים של מלונות איתם אפשר
ליצור קשר במקרה הצורך. היא איננה."
"היא תמיד שם?"
"כן, כשנועם בנסיעות"
"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"
"לפני יומיים."
כיסיתי את פניי בכפות ידיי.
הרגשתי את ידו על כתפי. כפות ידיו הגדולות החליקו על גופי עד
שנחו על שדיי. כלאתי את נשימתי.
"לא, אני כבר לא יודעת"
"למה את לוחשת?"
הוא המשיך ללטף, יורד כלפי מטה ומתעכב על עצמות האגן. כיוונתי
אותו למחוז חפצי, והוא שקע לאט במקום הנכון.
"אני לא יודעת, שאול. שאול, נכון? אתה ממדור חיפוש נעדרים?"
"כן, גב' זיסקינד ואיפה הדרכון שלו?"
"הדרכון במקום."
"מה הוא לבש בפעם האחרונה?"
מה הוא לבש.
"גב' זיסקינד?"
כלום. הוא לא לבש כלום. הוא היה בתוכי עד הסוף ואני עצומת
עיניים מעורסלת בגל מענג שתפח והכיל אותי.
"גברת זיסקינד! גברת זיסקינד, את בסדר?"
ניערתי את ראשי. המלצר הושיט לי את השקית עם מיכלי האוכל.
"כן, סליחה. כמה מגיע לך?"
הושטתי את כרטיס האשראי.
ביציאה, עוד היטיתי את פניי לעברו. נשיקות קטנות של גשם כיסו
את עיניי ושפתיי, כשרצתי חזרה למונית הממתינה לי.

אחר כך, בבית, הכנסתי את מיכלי האלומיניום לתנור וסידרתי כמה
דברים בדרך למקלחת. בחדר האמבטיה הדלקתי את תנור החימום,
כיוונתי את המים החמים ועמדתי מתחת לזרם. מגע מחוספס של זיפי
ערב, שטף אותי מהעורף במורד עמוד השידרה בעדינות עד שתחושה של
פעימה התעוררה עמוק בתוכי. התעטפתי במגבת. נועם עדיין לא
הגיע.

נכנסתי למיטה וזפזפתי בין הכלום בטלוויזיה. חריקת בלמים, ניפוץ
זכוכיות צפירות וצעקות הגיעו מבחוץ. לא היה לי כוח לקום לבדוק
מה קרה. הצפירה התקועה העיקשת התחלפה בזו של אמבולנס עד
שהתמוססה. לא הצלחתי לפקוח את עיניי. גבר משופם במעיל הלך
לעברי במסדרון. גב' זיסקינד, בואי איתי בבקשה גב' זיסקינד.
התחלתי להתקדם לכיוון שלו, כשאלחנדו התפרץ לחדר בצעקות.
העיניים של פאס התמלאו בדמעות ושאול התפצל להרבה שאולים שעמדו
סביבי צועקים, דורשים לראות את יומן הפגישות של נועם.
לא ידעתי איפה הוא. שאול התעלם מדבריי בחוסר סבלנות והחל להפוך
בזעם את המגירות במשרד של נועם. חואן ניסה להרגיע אותי. אני
אשמור עלייך קרידה, הוא ליטף אותי ברוך, מאמץ אליו את גופי
הרועד. הרמתי את הראש. זה היה נועם. גופו המוארך מעליי, ידיו
בוחשות לי בתלתלים.

התעוררתי בבהלה כשרעם התפוצץ בחוץ. מבולבלת התישבתי ומשכתי אלי
את השמיכה. החדר הואר מהבזקי ברקים. ג'ייסון סטאטאם עמד מול
השאריות של הב.מ.וו שלו, נועץ בי מבט מאשים.
הטלפון צלצל.
"מדבר מייק מהסניף באטלנטה. הגיעה לכאן חבילה אבל אף אחד לא בא
לאסוף אותה."
"מדוע אתה מצלצל לכאן?"
"המשרד סגור ומסרו לי לצלצל למספר הזה. גב' זיסקינד, אפשר לדבר
עם מר זיסקינד? גב' זיסקינד. גב' זיסקינד? גב' זיסקינד, את
שומעת אותי? גב' זיסקינד!"
הקו נותק.
גיששתי סביבי אחר השלט וכיביתי את המכשיר. הלכתי לבדוק אם
פספסתי הודעה במזכירה. ליתר ביטחון בדקתי גם את הנייד, גם שם
לא הייתה הודעה. חזרתי למיטה מתכרבלת אל הכר של נועם.


תודות לירון ליאור.