זו הייתה החלטה שהיינו חייבים להחליט באותו הערב.
הרבה חבר'ה התעכבו, אז כמה מאוחר שנקבעה הפגישה, היא התעכבה
עוד יותר.
השעה הייתה כבר עשר בלילה, ישבנו סביב שולחן שהיו מונחות עליו
כמה כוסות פלסטיק מלאות בקולה שאיבדה את טעמה מרוב שעמום.
ידעתי תמיד שמפגישה של עבודה לא יצא משהו מעניין או מסקרן
במיוחד.
זה פשוט משהו שהיה חייב להיעשות וזהו.
היינו בערך שלושים נערים ונערות בעבודה, והגיעו לפגישה הזו
חמישה בנים, חברה שלי ואני.


"מיקה, אני הולכת!" חברה שלי שכמעט נרדמה על הספר החליטה
בנחישות.
"חכי עוד קצת, הם בטוח יגיעו. שכחת מה גיא אמר?" עניתי חסרת
כוחות.
"כן, גם כן הבוס הזה... אפילו לא דואג שכולם יגיעו. אולי פשוט
נחליט אנחנו על זה וזהו? בעיה שלהם שלא הגיעו," אמר נאור.
נאור... נאור היה אחד הבנים הכי יפים בעבודה. הוא היה גבוה,
שרירי וחטוב, שיער בלונדיני ועיניים כחולות שמוסתרות מאחורי
משקפיים שגרמו לו להיראות ילד תמים וחמוד.
אפשר להגיד שמאז שהתחלתי לעבוד שם תמיד נמשכתי אליו, אבל לא
הייתי היחידה. כל הבנות שם פלירטטו אתו, אז ככה שתמיד ריסנתי
את עצמי בידיעה שאם הוא לא רוצה את הבנות האחרות למה שירצה
אותי?

הרכנתי את הראש על הברכיים ונשמתי עמוק. סוף ספטמבר, כבר מתחיל
להיות ממש קר בשעות האלה בחוץ.
"אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אח"כ הם סתם יתעצבנו עלינו
ונצטרך לקבוע שוב." ענה לו אוהד.
אוהד היה אחד המצחיקים שבחבורה. דורין והוא היו ביחד שלושה
חודשים עד שהוא עזב ללמוד בפנימייה. לפני שנה בערך, כשהוא חזר,
הוא התחיל לעבוד אתנו והיא חזרה להרגיש אליו משהו. שעות של
שכנועים מצדי לא גרמו לה להודות במה שהיא מרגישה בפניו.
היא הייתה יושבת לידו וצוחקת אתו, הולכת לצד ואומרת לעצמה כמה
שהיא אוהבת אותו ומקוננת על כמה מר גורלה שהוא לא רוצה אותה.


"טוב, כמה עשר וחצי, אני מת מעייפות! נמאס לי, אני הולך!" אמר
דודי. דודי היה הרגיל, החמוד, השקט. תמיד היה עם החברה שלו, זו
שגם לא הגיעה לפגישה.
במשך כל הערב הוא מתקשר אליה והם רבים למה היא השאירה אותו לבד
אתנו, ושאנחנו לא נותנים לו ללכת.
"אף אחד לא הולך לשום מקום!" גיא יצא משום מקום וצעק.
"חוסר אחראיות מצד כולכם! זו צורה? זו פגישה של עבודה, אף אחד
לא ביקש מכם לבוא לפגישה של מועצת תלמידים בבית הספר!"
"למה אתה מפנה את זה אלינו? אנחנו פה, זוכר?" ענה לו אליאב.
אליאב היה שיא היופי והחן. היה בו הכל, המבט, הגוף, העיניים,
השיער הרך וכל הפוזה וההתנהגות המצופה ממישהו כרזה. הוא תמיד
היה מזכיר לנו על הבוק בחינם שעשו לו בחברת הדוגמנות שנחטף
אליה, לא שברצונו.
על הפרסומת לכדור נגד כאב ראש שעשה בגיל 16, על הפנים התמימות
כמו שלו שחיפשו באודישנים. אולי הדיבורים שלו גרמו להרבה בנות,
כמעט לכולן, לאבד בו עניין.
"אני זוכר, אבל  גם מאחריותכם לגרום לשאר החברים שלכם להגיע
לפה.
יש לכם עד הבוקר מצדי להגיע להחלטה. אך אחד לא זז מפה עד שאני
מקבל את מה שאני רוצה, ברור? יש לכם איפה לישון, תסתדרו
בעצמכם." וזרק לעברי צרור מפתחות.
"מיקה אחראית. מיקה, אם יש בעיות אני בנייד, בכל שעה." הסתובב
והלך.

שתקנו.
"אם מיקה אחראית שמיקה תחליט." אמר אביחי.
את אביחי אף אחד לא רצה בפגישה הזו. הוא היה בן דוד של גיא,
ותמיד קיבל יחס מועדף שנמאס על כולנו.
"זה בסדר, אל תשתקו יותר מדי, אני במילא הולך. לילה טוב,
לכולם." והלך.
הוא לא היה יכול שלא לשמוע את כל נשיפות ההקלה שישמעו מאחורי
גבו.
"טוב, תודיעו למי שאתם צריכים, כנראה שאנחנו נשארים לישון כאן
הלילה." אמרתי באנחת ייאוש.

"עוד מישהו רוצה לשתות?" נאור קם והרים אתו כמה כוסות.
"תביא לכולם, זה הולך להיות לילה ארוך." אמר אליאב.
"אני אבוא אתך." הצעתי לנאור.
בדרך למטבח דיברתי על זה שצריך להחליט מהר, כדי שנוכל ללכת
הביתה. הוא זרק מן הערה כזו שהוא גמור מעייפות ושאם הוא יירדם
באמצע שאני לא אכעס. חייכתי חיוך קטן והוא נתן חיבוק קטן של
ידיד רחוק.
הוא נשען על השיש במטבח בזמן שמילאתי מים בקומקום. שמתי לב
שהוא הסתכל על כל צעד שעשיתי.
"יש לי כמה רעיונות, אולי פשוט נזרוק כמה דברים לאוויר ונחליט
מתוכם?" אמרתי.
"כן, כמה קשה זה כבר יכול להיות?" אמר בקול חלש והוריד את
הראש.
"קרה משהו?" שאלתי.
"לא יותר מדי..."
"טוב.." עניתי והמשכנו לשתוק.

"מיקה, החלטנו, עוברים לנעורים." קיבלתי צעקה רחוקה מדורין.
הנעורים היו חמישה חדרים ריקים לאורך השביל שמוביל למקום
העבודה שלנו. הוא היה מיועד ללילות ארוכים של שינה שלא יכולנו
להגיע הביתה.
"בנעורים אי אפשר להחליט כלום, נשב פה קצת, נעשה הפסקה ונתחלק
במגורים. אמרתי.
"טוב, טוב" אמר אליאב.
"טוב, נתחיל?" אמר דודי.

"דיי!!!! אני לא יכול יותר. אני מקבל קמטים מלשבת ולשמוע אתכם!
מיקה, תביאי לי מפתח אחד לנעורים, אני הולך לנוח." אמר אליאב.
האמת שאני בעצמי התחלתי להרגיש קמטים במוח מרוב שעמום ומהעובדה
שלא קיבלנו שום החלטה ממשית. סה"כ להחליט על מדים חדשים לעבודה
מתוך קטלוג ועל כמה רעיונות חדשים לעונה שלך החורף, קצת עיצוב
וזהו. כולם היו מרוכזים בללכת לישון, כי הביתה זה כבר לא היה
אופציה, שאיבדנו כל ריכוז שבאמת היה מביא אותנו לישון מוקדם
יותר. לכן החלטתי שהפסקה תהיה הדבר הטוב לכולם, חילקתי מפתחות
לכולם ונשארתי לשבת.
לקחתי נשימה עמוקה מהקור שחודר פתאום לתוך העיניים ויוצר
דמעות.
היה ממש חשוך שם ורק מנורה קטנה דלקה על עמוד שהיה מכוסה במפה
ירוקה.
נשכבתי על הספה והתכרבלתי בתוך עצמי.
חשבתי על אותו אחד שהייתי אתו בליל שישי, על כמה שטחיים היו
הקשרים האחרונים שלי עם בנים ועל כמה בזמן האחרון אני מרגישה
לבד ורוצה כבר מישהו שיחכה לי בזמן שאני בפגישה של העבודה.
עצמתי עיניים וניסיתי לא לחשוב.
"את נשארת פה?" נאור התיישב מולי.
"יש לך מזל שאני לא נבהלת בקלות." אמרתי והתיישבתי.
"את לא צריכה לקום, חכי שנייה." והוא קם ונכנס למחסן של
העובדים.
"שימי עלייך, נהייה קר, ובמיוחד לך..." וחייך שהגיש לי ג'קט
ארוך שלו.
נאור היה מגיע לעבודה כשהוא מרוח באפטרשייב משגע, ובושם תואם
על הצוואר שהיה קשה לא לשים לב אליו.
שהוא הלביש עליי את הג'קט לא יכולתי, שוב, שלא להרגיש בכמה
שהוא נראה טוב.
פיניתי מקום לידי וסימנתי לו שיתיישב.
הוא התיישב במן אפיסת כוחות שכזו.
"מה קרה, נאור?" שאלתי שוב.
"אין לי כוח יותר. גם הערב, הלילה הזה יותר נכון, ממש לא מתאים
לי היום, אני רוצה לישון."
"שים ראש." חייכתי והצעתי את הכתף הקרובה אליו. הוא קיבל את
ההצעה שלי, ואני חייבת להודות שהחיוך שלי קצת גדל באותה
שנייה.
שיחקתי לו בשיער קצת, הוא עצם עיניים.
הסתכלתי כמה יפה הוא.

"מיקה!!!!" אני שומעת את דורין צועקת מרחוק.
"דורין, שקט!" אני מסמנת לה על נאור, שנרדם בינתיים.
היא רצה, כולה מתנשמת ומתנשפת.
"מה קרה?" אני לוחשת לה.
"התנשקתי עם אוהד!!" היא משתדלת בכל כוחה שלא לצעוק.
"מה?!?" הפעם הקול שלי גבר.
"כן! כן..." היא התיישבה מלאת חיוכים.
"הגיע הזמן..." נאור פלט כשעיניו עוד סגורות.
"חח ואנחנו חשבנו שאתה ישן..." ליטפתי את שיערו.
"ישנתי, עד שחברה שלך החליטה שאני לא צריך עוד שעות שינה."
דורין צחקה והמשיכה.
"מיקה, היה מדהי... רגע, הוא יכול לשמוע בכלל?" היא הפסיקה
לאשר את נאור.
הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי.
"את רוצה שאני אלך?" הוא שאל. הסתכלתי על דורין והיא שמה לב
שאני לא רוצה שהוא ילך, לכן היא המשיכה.
"בכל אופן, לא משנה... הוא היה מדהים. כמה התגעגעתי אליו...
לנשיקות שלו, לידיים שלו. מיקה, איך הוא תפס אותי. בלי התראה,
הוא פשוט תפס אותי לפני שנכנסתי לחדר במגורים ונישק אותי.
נשיקה הכי מדהימה בעולם!!" היא נשמה נשימה עמוקה, נשענה אחורה
ותפסה את השפה התחתונה שלה עם השיניים.
"אני ממש שמחה בשבילך." אמרתי.
"כן. גם אני שמחה בשביל עצמי." אמרה. "בערך... בעצם, אני לא.
אני לא יודעת עכשיו מה יהיה. אם הוא לא ירצה לחזור אליי? וסתם
הוא גרם לי לחשוב שהוא רוצה משהו איתי. את מכירה את אוהד...
הוא כזה."
"תפסיקי לחשוב על מה יהיה, תחשבי עכשיו שהייתה לכם אחלה נשיקה,
ו..."
"ו... מה?"
"וכלום." התערב שוב נאור.
"סליחה?" שאלה דורין.
"כן... אחלה נשיקה וזהו. אם מיקה תגיד לך שאוהד רוצה אותך,
למרות שהוא כן, אין לדעת מה הוא מתכנן, אולי הוא לא באמת רוצה
לחזור אלייך, את סתם תתבאסי אח"כ. אם לא תפתחי צפיות את לא
תתאכזבי. "
"מה שנכון נכון." היא אמרה והחיוך טיפה ירד, אך עדיין על הפנים
שלה ראו סימן של אושר. אושר שהרבה זמן לא ראו עליה.
"טוב, אני הולכת לישון." אמרתי.
"מה לישון? לא חוזרים לעבוד?"  אליאב פתאום בא.
כולו ערני וקופצני, בטח הוא הצליח לישון את שנת היופי שלו.
"יאללה, חוזרים לעבוד. שמישהו ירים טלפון לדודי. איפה הוא
בכלל? ושיביא אתו את אוהד."
חזרתי להתיישב.
"אתה רוצה ללכת לנוח? אתה משוחרר..." לחשתי לנאור באוזן.
"אני נשאר איתך, לא משאיר אותך פה לבד. נלך עוד מעט ביחד..."
והסתכל לי עמוק בעיניים.
חייכתי לכמה שניות, ואז דודי ואוהד הגיעו וחזרנו לשבור את
הראש.

"מה? זהו?"
אמר דודי אחרי שהגענו להחלטה אחת.
"אנחנו קרובים לזהו, נישאר עוד משהו אחד לסגור, אבל אני לא
יכולה לא לחשוב ולא לכתוב יותר, הפסקה שוב לשעה וחוזרים."
כולם התפזרו. אוהד ודורין הלכו ביחד, לא ביחד, לכיוון
המגורים.
דודי היה מחובר לנייד שלו במשך כל הפגישה.
ואליאב.. טוב אליאב זה אליאב, אי אפשר יותר מידי להסביר מה הוא
עושה.
נאור קם והתחיל ללכת עם כולם. נשארתי שוב לבד.
"נו מה? אני אחכה לך עוד הרבה?" והושיט יד מחכה.
קמתי בזריזות והשלמתי את ידו בשלי.
"אז מה?" כל הדרך למגורים שתקנו, אחוזים יד ביד. ושהגענו
לכניסה של החדר שלי הוא שאל.
"אז מה?" עניתי.
"אני אלך לישון בחדר שלי?"
"אתה יכול להישאר."
"באמת?"
"כן."
"ומה יגידו?"
"למה זה מעניין אותי?" חייכתי.
"צודקת" ועבר מתחת לידי שחסמה את הכניסה.

הוא נשכב ראשון על המיטה, בצד ימין וסימן לי להתקרב. נשכבתי
לידו והסתכלנו שנינו על התקרה.
"רוצה לדבר? או לנוח?" הוא שאל.
"לא יודעת... בוא לא נעשה כלום."
"טוב." ושתק.
הסתובבתי והסתכלתי עליו. התרוממתי על המרפקים שלי והמשכתי
להסתכל עליו.
"קרה משהו?"
צחקתי.
"אנחנו שואלים את זה יותר מידי היום אחד את השני."
"כן.." הוא סובב את מבטו חזרה לתקרה.
"אז למה את מסתכלת עליי ככה?"
"אסור?"
"מותר."
הוא התיישב, הסתכל עליי נשכבת, המשיך להסתכל לעוד כמה שניות,
ואז הוא תפס לי את היד התקרב בשכיבה אליי ונישק אותי.
נשיקה ארוכה, רטובה, מלאת תשוקה שלא התממשה במשך המון זמן,
נשיקה בשכיבה על המיטה, עם ידיים אחוזות, השפתיים שלו עטפו את
שלי ברכות מטורפת שגרמה לשנינו להתחמם.
הסתובבנו כמה פעמים אחד על השני במיטה תוך כדי נשיקות לוהטות,
עד שהרגשנו שזה לא מספיק לנו.
הוא שלח יד אחת מתחת לגופייה השחורה שלבשתי. יד אוחזת ברכות
גסה את השד הימני שלי.
הורדתי לו את החולצה והפכתי אותי, התחלתי לנשק אותו בצוואר
וראיתי איך הוא מתגרה.
הסתכלתי לו בעיניים התקרבתי לנשק אותי וירדתי לכיוון הגוף
החשוף שלו.
ליטפתי כל איבר בגוף שלו והרגשתי איך הוא מתרגש. הרגשתי את
פעימות הלב שלו, את האיבר הזקוף שלו, את השפתיים האדומות שלו,
הכל.
הוא הפסיק אותי כשניסיתי להוריד לו את המכנס, בלחישה שאני אתן
לו גם.
הוא הוריד לי את החולצה והשאיר אותי עוד כמה דקות, משתוקקת
שינסה לפתוח לי את החזייה.
התהפכתי מרצון ולא יכולתי יותר. הורדתי לו את המכנס, תוך כדי
שהוא מוריד את שלי. החזייה שלי ירדה יחד עם החוטיני האדום
שלבשתי.
הוא חיכך את הזין שלו יחד עם הכוס שלי כמה פעמים עד שהוא הוריד
את התחתון שלו.
הוא חדר פעם אחת חזקה ונישאר בתוכי, נעקה של כאב וסיפוק נשמעה
ממני. הראש שלי נטה אחורה מרוב עונג. הוא רכן מעליי כמה פעמים,
חודר ויוצא חודר ויוצא.
הנשימות של שנינו רק יצרו אווירה יותר לוהטת, יותר חמה. הוא
הצמיד את הגוף המזיע שלו לחזה החשוף שלי, העיף נשיקה קטנה וחדר
פעם אחרונה.
הוא נשכב לצידי, עם חיוך קטן על הפנים שלו.
הסתכלתי עליו.
"היה מעולה..." התנשם.
"כן..."
עניתי. הוא נישק אותי עוד כמה דקות, כיסה את עצמו בסמיכה ונשכב
לישון.
המשכתי לשכב עוד כמה דקות, ואח"כ נכנסתי להתקלח.
הרחתי את עצמי וליטפתי את עצמי כמה דקות לפני שפתחתי את המים.

הרחתי את הריח שלו עליי, עוד הרגשתי את הידיים שלו עוטפות
אותי, מלטפות אותי, עוד יכולתי לטעום את השפתיים שלו מנשקות את
שלי, עוברות על כל סנטימטר בגוף שלי.
"היה מעולה.." הסתכלתי במראה מחויכת ולחשתי לעצמי.
"כן.. היה מעולה."
התקלחתי כמה דקות עד שקיבלתי טלפון מכולם שהם מחכים לנו שנבוא
לסיים את הפגישה 'המסריחה' הזו.
יצאתי לבושה במגבת קצרה שמכסה כמעט כלום לכיוונו של נאור.
ראיתי איך הוא ישן, כל כך שלו, רגוע. אני מקשיבה לנשימות שלו,
רואה איך החזה שלו עולה ויורד ומחליטה לא להעיר אותו.

"מה? אנחנו נחכה עוד הרבה?" אליאב שאל.
"מה הלכתם לישון במגורים של הקיבוץ?" דודי הוסיף.
רק דורין ואוהד ישבו חבוקים אחד עם השני ושתקו. דורין הסתכלה
עליי, חייכתי ועשיתי לה 'כן' עם הראש.
היא קפצה מעל אוהד ורצה אליי.
"אה!!!" היא צעקה, כולה מאושרת.
"הגיע הזמן, באמת." לחשה לי באוזן תוך כדי חיבוק.
"זה היה הסקס הכי טוב שעשיתי בחיים שלי..."
"כן, זה הערב שלנו, אה?" אמרה.
"כן.. יאללה בואי נמשיך אותו." אמרתי והתיישבנו שתינו.
"איפה נאור?" שאל דודי.
"ישן, לא רציתי להעיר אותו, הוא לא הרגיש טוב."
"טוב, יאללה, נשאר לנו רק..."


"נאור?" אני קוראת לתוך חדר ריק.
"נאור, מותק, איפה אתה?" קראתי שוב.
נכנסתי למקלחת, למרות שהיה לי ברור שהוא לא יהיה שם, המים לא
היו פתוחים, והחדר לא כזה גדול שהוא לא ישמע אותי.
המקלחת הייתה ריקה, והשירותים, והמטבח, והחדר שינה.
פתק קטן על הכרית שלי,
"אני הולך, לילה טוב. בהצלחה בישיבה."
נשכבתי על המיטה והתנחמתי, לפחות היה לי סקס מעולה.