כבר כמה ימים ברציפות הגשם אינו מפסיק, צליל טפטוף הטיפות על
החלון מהדהד בכל הבית.
חן ישבה בסלון עם שמיכת פוך עבה כרוכה סביבה וספל קפה ביד. האש
הדולקת באח מפזרת אורות כתומים בחדר והאויר הקר שנכנס דרך הפתח
הקטן בחלון שרק ברקע.
היא לגמה מן הקפה, התרווחה עמוק בתוך הספה ומבלי להרגיש
נרדמה.
ריח מתוק העיר אותה משנתה, היא פקחה את עיניה וראתה את עמית
יושב לידה ומביט בה. "הייתה לך הבעה כל כך מתוקה, הייתי בטוח
שאת חולמת על משהו נעים אז לא רציתי להעיר אותך"
"הרגשתי את הריח שלך, זה היה המשהו הנעים" היא אמרה וחייכה
הוא התקרב אלייה וחיבק אותה "התגעגעתי אלייך, כל היום חשבתי רק
על הרגע הזה"
הם ישבו ופטפטו קצת ואז הוא הלך להכין ארוחת ערב. היא הביטה בו
והתפלאה מהיכולת שלו להתמצא במטבח שלה, באיזו פשטות הוא עושה
את זה, כאילו חי כאן כל חיו.
כבר 3 שנים הם ביחד, מכירים עוד מימי האוניברסיטה אבל את האומץ
לבקש ממנה לצאת איתו הוא אזר רק בסוף השנה השנייה ללימודיהם.
"רוצה לעזור לי לערוך את השולחן?" הוא צעק מהמטבח והיא הנהנה
למרות שהוא אפילו לא ראה כי עמד עם הגב אליה, בחוסר רצון
הורידה מעצמה את הפוך והלכה אל חדר האוכל והחלה לערוך את
השולחן.
אחרי הארוחה הם חזרו אל הספה, התכסו בפוך ובילו את שאר הערב
בצפייה בתוכניות מטופשות בטלויזיה.
באחד הקטעים האלה שכולם צוחקים בהם היא הסתכלה עליו ופשוט לא
האמינה לעוצמת האהבה שהיא מרגישה כלפיו. בכל פעם שהיא הביטה בו
כך הלב שלה כאילו החסיר פעימה, הרגשה כזאת כאילו הכל מבפנים
משתולל ולא נותן מנוח.
מדי פעם הייתה נוטה לדמיין את חייהם המשותפים, בעתיד, בתור בעל
ואישה. זה לא היה נראה שונה בהרבה מעכשיו, פרט לעובדה שהם היו
נשארים כל לילה ביחד ולא רק כשהוא עושה משמרת ערב למחרת. גם
בית יותר גדול היה להם בדמיונה כי בסופו של דבר הם ירצו להביא
ילדים ומה לעשות שהם דורשים הרבה מרחב.
עם מחשבות נעימות כאלה היא נרדמה, שוב. עמית לקח אותה אל חדר
השינה וכיסה אותה בשמיכה חמה כדי שלא תתקרר והלך לסדר קצת
בסלון לפני שהוא הולך לישון איתה, כדי שתיהיה לה הרגשה נעימה
כשהיא קמה בבוקר והבית נקי ומסודר.
בבוקר חן ראתה שהגשם סופסוף פסק והיא יצאה לגינה לשאוף קצת
מהאויר הלח שהותיר הגשם אחריו.
היא חזרה למיטה וראתה שהוא עדיין ישן והחליטה להפתיע אותו עם
ארוחת בוקר במיטה. מי אמר שארוחת בוקר למיטה מקבלים רק אחרי
סקס?
בזמן שהיא חיפשה את מיץ התפוזים במקרר וקישטה קצת את המגש היא
חשבה כמה קל להתרגל לחיים כאלה, ללכת לישון בזרועותיו של הגבר
שהיא אוהבת, להתעורר בזרועותיו, לדעת שמצפה להם עוד חצי יום של
ביחד, רק שניהם.
הם טיילו בעיר, נכנסו לכל מיני חנויות בגדים בשבילה, חנויות
ספורט בשבילו, התיישבו במסעדה נחמדה לצהוריים ואז נפרדו בצער
והלכו כל אחד למשרד שלו.
השעה הייתה 12 בלילה ושעון הקוקיה הודיע שיום חדש התחיל. בדיוק
ברגע שהיא כבר התכוונה לנעול את המשרד צלצל הטלפון והיא פשוט
לא יכלה שלא לענות
"שלום, מדברים מבית חולים איכילוב, יש לנו מטופל בשם עמית
רוזנברג. המשפחה שלו אמרה לנו להתקשר אלייך ולהודיע לך" שתיקה
קצרה נשמעה בקו וחן הייתה פשוט משותקת, היא לא ידעה למה לצפות
והשפופרת פשוט רעדה אצלה ביד.
"עמית עבר תאונת דרכים והוא נמצא כרגע בטיפול נמרץ, אולי כדאי
שתגיעי לפה"
"כן, כבר, אני יוצאת" היא ירתה במהירות, זרקה את הטלפון ורצה
אל האוטו.
כשהיא הגיעה לשם אמרו לה שכבר מאוחר מדי ושהם עשו הכל כדי
להציל אותו ועוד כל מיני תנחומים שחן כבר לא שמעה כי עולמה
פשוט נשבר. היא הרגישה חנוקה ולא הצליחה אפילו להחזיק את עצמה
על הרגליים.
ימים שלמים היא לא יצאה מהבית. היא לא אכלה לא שתתה, לא קמה
מהספה שעליה רק באותו ערב הם ישבו ביחד והיה להם כל כך נעים.
היא החליטה שזה לא יתכן ושבטח הייתה איזו טעות ושעמית עסוק או
מסתובב איפשהו, אולי הוא אפילו שכח ממנה ובגלל זה לא מתקשר.
היא התקשרה לכל החברים שלהם, למשרד שלו ואפילו להורים שלו
ושאלה אם הם ראו אותו או שמעו ממנו לאחרונה כי היא לא יודעת
איפה הוא.
היא לא קיבלה תגובות כל כך סימפטיות אבל האנשים הבינו אותה,
היה לה מאוד קשה לקבל את זה שהוא יותר לא יחזור.
בסופו של דבר כאשר חן הבינה שהוא יותר לא חוזר ושהוא באמת
אינו, היא שוב הרגישה כיצד עולמה נחרב בפעם השניה. היא נסגרה
בביתה ולא הסכימה לקום מן הספה.
החברים באו לנחם ולעודד אותה בכל יום בשבוע אבל שום דבר לא
עזר, היא רצתה רק את עמית וכל הזמן הייתה קוראת לו ומבקשת
שיבוא אליה.
יום אחד היא אפילו כתבה לו מכתב ושלחה אותו לכתובת הישנה שלו
ואז היא כעסה עליו בגלל שלא החזיר לה תשובה.
אחרי כמה שבועות היא הבינה שהיא נשארה לבדה ואז היא פשוט הייתה
עצובה. כל היום ישבה בספה שלהם, נזכרה ברגעים שהם ישבו וראו
טלויזיה, בגשם שירד בחוץ וטפטף על החלון, ברוח שנשבה דרך הפתח
הקטן של החלון ובשריקה העדינה שהיא השמיעה, היא עצמה את עיניה
והרגישה את החום של הפוך שכרוך סביבה ובתנוחה הנעימה שהיא מצאה
על הספה הזאת שלהם.
היא הרגישה ריח נעים מדגדג את אפה, ריח שהזכיר לה את עמית, את
הבושם שלו, את הגוף שלו, היא נזכרה בפנים היפות שלו וראתה אותו
מחייך אליה והיא חייכה אליו בחזרה.
היא פקחה את עיניה וראתה את עמית יושב לידה ומביט בה
"הייתה לך הבעה כל כך מתוקה, הייתי בטוח שאת חולמת על משהו
נעים אז לא רציתי להעיר אותך".