התחלתי לפסוע שוב במעלה הגבעה הזו, היא כל כך ארוכה הדרך כמו
שמעולם לא ידעו רגלי.
תהיי חזקה, יהיה בסדר, את יכולה לעבור את זה , עוד מעט ואת
מגיעה אליו. המשכתי ללכת.
כבר רבע שעה שאני הולכת וזה מרגיש כאילו אין סוף לדרך עד שאגיע
אליו, אראה את פניו ואנסה לבשר לו את הבשורה. הפעם תגובתו תהיה
שונה מפעמים קודמות, הוא לא יחייך כמו תמיד, הוא יתרגז ויכאב,
אבל לפחות אני אהיה שם בשבילו. כל כך הרבה זמן שלא התראינו
ואולי הוא עוד רוצה אותי? או שזה כבר עבר?
המשכתי לפסוע, ואז התגלה בפני המראה המשגע הזה של צמחייה
פורחת, עצים גבוהים וירוקים, אגם שמימיו צלולים כמו מיים
מזוקקים.
האגם היפהפה הזה שהוא סיפר עליו כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה
שירים נכתבו בהשראת הנוף המשגע הזה ועכשיו גם אני פה להכיר את
המראה הזה מקרוב. כל כך הרבה זמן שמעתי סיפורים אודות המקום
הזה ועכשיו זכיתי לעבור לכאן ולראותו במו עיניי...
הוא עוד לא יודע שאני פה. כבר כמה חודשים אני שוכנת פה והוא
עוד לא יודע. "בקרוב ריפ, בקרוב הוא ידע, את תיכנסי לביתו,
ותפתיעי אותו, הוא כל כך יתרגש לראות פנים מוכרות סביבו, ואולי
זה יעורר אצלו את הכל מחדש." אמרתי לעצמי בראש.
ממשיכה לעבור לכיוון האגם, כל כך הרבה פעמים הייתי פה וחששתי
להיכנס לבית שלו, אך לא הפעם הפעם אני הולכת עד הסוף!
אז התקרבתי לדלת וצלצלתי בפעמון.
"רגע, מי זה?" שאל הקול מעברו השני של הדלת.
' זו לא נשמעת כמו אחותו, מי זו?' שאלתי את עצמי.
"ממ.. אני פה בשביל לראות את מייק" עניתי בשקט.
נפתחה הדלת ובחורה צעירה בגילי עם שיער ארוך ומשגע, עיניים
בהירות וממש האידיאל שרוצה כל גבר נעמדה מולי עם חיוך מזוייף
ואמרה: "שלום, מי את? מייק בחדר שלו."
"אהה תודה רבה" השבתי והלכתי במהירות לכיוון המסדרון לחפש את
חדרו.
פתחתי את הדלת ושם הוא היה, המום לחלוטין. אחרי מספר שניות
חייך ואמר בהתפעלות:" ריפ? מה את עושה פה? מתי נחתת? אני לא
ידעתי, לא אמרת לי לבוא לאסוף אותך מהשדה. הכל בסדר? משהו קרה?
באת לביקור? תאמרי משהו!"
"ממ... האמת שאני שוהה באיזור הזה כבר מספר חודשים. אני גרה
ברחוב ליד, אך חששתי מאד להגיע. מי זו שפתחה לי את הדלת?"
שאלתי.
"אהה, זו. האמת שהכרתי אותה לפני מספר חודשים, היא מקסימה
ואנחנו יוצאים כבר כמה שבועות" אמר מייק.
מה? למה הוא לא אמר לי דבר? למה הוא גרם לי לחיות באשלייה שעוד
יש משהו בינינו?
"אהה, נחמד. מקווה שיהיה לכם טוב יחד. בכל מקרה לי יש משהו
לספר לך גם כן. הסיבה העיקרית שבאתי היום" אמרתי לו בניסיון
עלוב להיראות כאילו לא חשבתי עליו כמעט בחודשים האחרונים.
"קרה משהו? זה בבית? יש לך מישהו רציני?" שאל מייק בלי לתת לי
שנייה להסביר לו את פשר ביקורי.
"לא אין לי מישהו. באתי לספר לך ש..." אמרתי קצת בהיסוס.
"שמה? מה קרה נו, ריפ. את לא יכולה למתוח אותי יותר." אמר מייק
בקוצר רוח.
"בארי עזב, כלומר לא בדיוק עזב הוא פשוט לא יחזור. הוא אמר
שהוא שונא את העובדה שהוא צריך לנסות לסדר הכל לבד בחיים שלו
וברח" אמרתי.
"מה זאת אומרת ברח? לאן? מתי?" שאל מייק.
"ברח, כלומר השאיר מכתב וברח. אני חוששת שהוא הולך לעשות משהו
מסוכן. אתה יודע, בתקופה האחרונה הוא התנהג מאד מוזר, בקושי
דיבר ובעיקר צעק על כולם" אמרתי.
"כן אני יודע. הוא סיפר לי שהיכה אותך, אבל את בסדר נכון? ומה
את חוששת שהוא יעשה?" שאל מייק כאילו הוא מצפה שאני אפעיל איזה
חוש שישי ואבין כל מה שעולה בדעתו של בארי.
יצאתי מהחדר, ניגשתי לכיוון דלת הכניסה ויצאתי מהבית.
"ריפ, מה קרה? היי לאן בורחת? את לא עוזבת אותי עד שאני רואה
אותך אחרי כל החודשים האלו, אני לא מוכן לזה. אני לא מאבד אותך
שוב." צעק לעברי מייק תוך כדי שהוא מנסה לנעול נעליים, לקחת את
הנייד שלו, מפתחות ולרוץ אחריי. הכל בבת אחת.
"אני לא בורחת, אני הולכת הביתה. יש לי מספיק דברים לעשות לפני
שאני מגלה שוב על איזה דבר נוראי שבארי עושה, אין לי כוח לחפש
אחריו כל 5 חודשים, גם לי יש חיים אתה יודע! איפה אתה היית כל
החודשים האלו? פשוט עזבת לך הא? אני איבדתי אותך לא אתה
אותי..." סיננתי לעברו מתרחקת לכיוון הבית שלי.
"ריפ, תפסיקי, אני הייתי מוכרח לעזוב, זה החיים שלי פה, את
יודעת את זה. אני הצעתי לך לבוא איתי אבל את היית עסוקה בלפתור
לכל העולם את הבעיות שלו." נעצר מייק וצעק לעברי. "אני אברר
איפה את גרה ואגיע הערב, אנחנו חייבים לפתור את זה."
הערב הגיע, הייתי כל כך עסוקה בלפתוח את החידות הלא פתורות
שבארי השאיר אחריו עד שלא שמתי לב מה השעה.
הסתכלתי בשעון הוא הראה 7 בערב, ניגשתי לשולחן הכתיבה, משכתי
את הלפ-טופ שלי ועליתי מהר לקומה השנייה להעביר את כל המידע
מההודעות טקסט שנשלחו לי לנייד מבארי לפני שעזב ואת המכתבים
שכתב לפני כל הפעולות שעשה.
עברו להן שעתיים ובלי לשים לב מצאתי את עצמי בוהה במחשב ומנסה
להצליב מידע, כל כך הרבה מידע! איך הוא הצליח לעשות כל כך הרבה
בלאגן ב-3 שנים האלו? איך??
נשמע צלצול פעמון הדלת.
ירדתי שוב לקומת הקרקע, התקרבתי לדלת והסתכלתי מבעד לזכוכית.
זה היה מייק.
"מייק, אני באמצע משהו עכשיו, בבקשה לך." צעקתי לכיוון הדלת.
"אני לא הולך עד שאת פותחת לי את הדלת, ריפ. שמעת אותי?" צעק
אליי מייק בחזרה.
פתחתי את הדלת.
"מה את עושה? אני מקווה שלא מנסה לגלות איפה בארי. תעזבי אותו
כבר. תפסיקי לנסות להציל את כל העולם. אני לא מוכן שתסכני את
עצמך שוב עם הטירוף הזה ותנסי לעזור לו. זאת הייתה טעות להכיר
לך אותו. הוא פשוט אידיוט ובמקרה נתקלתי בו במועדון ג'אז הארור
הזה." אמר לי מייק.
"מה אני אעשה? אני אתן לו לפגוע באחרים שוב? אני חייבת לגלות
מה הוא זומם הפעם. אני מבטיחה שאני לא אעזור לו לצאת מהתסבוכת
הזו הפעם. מבטיחה. אז תן לי." אמרתי למייק בקול מתחנן.
"בסדר, אבל אני איתך הפעם בסיפור הזה כמו כל פעם! את לא עוזבת
אותי ואת מספרת לי הכל! כל מידע שמגיע אלייך." אמר מייק.
"בסדר" סיננתי לעברו.
התחלנו לעבוד. לא שמנו לב שהזמן עבר, כבר הגיעה השעה לקום.
זה היה 7 בבוקר. שנינו שפוכים מעייפות נרדמים על הספה כשלידינו
הלפ-טופ שלי, הנייד שלו והמון מכתבים שדרכם ניסינו לגלות מה
בארי זומם הפעם.
מכתבים מכתבים המתארים לנו סיפור חיים שלם. כל מידע זניח על
חייו המופרעים של בארי, כל הפיצוצים שעשה מהיסודי ועד לקולג'.
תיאורים מדוייקים של מעשיו המוטרפים בחיות, בני אדם ואלוהים
יודע במה עוד.
התעוררתי ונכנסתי למקלחת.
"ריפ, התקשרו אליי, אני חייב לזוז אבל אני חוזר בצהריים לאסוף
אותך. תהיי פה! נלך לשתות משהו ואז לצאת לבלות קצת בערב.
כשנחזור בלילה נחפש עוד קצת. אל תעשי כלום בלעדיי! אני לא רוצה
להפסיד" צעק לעבר המקלחת מייק.
"בסדר, בסדר. מי התקשרה? החברה הדוגמנית שלך?" צעקתי לו.
"כן, ואל תכעסי עליי, את זו שעזבה אותי." אמר מייק.
"לא עזבתי אותך. לעולם לא הייתי עוזבת אותך" אמרתי לו.
מייק יצא. הוא יכל לעמוד בזה. חודשים שלא ראה אותי, בקושי שמע
ממני ועכשיו אני חוזרת לחיים שלו.

יומיים שאנחנו כבר קוראים חומר ונושמים אחד את השני יום וליל.
עייפים מלקרוא ומהסיבוך הנפשי הזה של לחיות שוב יחד.
"נפרדתי ממנה אתמול" אמר לי מייק בקול קצת מתחנף.
"ו? מה זה אמור לומר לי?" עניתי לו.
"לא יודע, אוליי שאני רוצה להיות איתך?" אמר מייק.
"אוקיי, טוב, אני צריכה ללכת לכמה סידורים אז אתה מוזמן להישאר
פה, אבל זה ייקח כמה ימים." אמרתי לו.
"אני בא איתך. איפה זה?" שאל מייק כאילו צפוי לו איתי סיפור
הרפתקאות שלא מן העולם הזה.
הוא הלך לבית שלו ואחריי מספר שעות נפגשנו אצלו ויצאנו.
נסיעה כזו ארוכה מעולם לא הייתה לי. היא אומנם הייתה רק 4
שעות, אך השתיקה היא זו שגרמה לה להתארך כל כך מעבר למה
שדמיינו לעצמנו.
הגענו למקום שנראה כמו השכונה שבה גרנו, רק אפל יותר, מוזר
יותר. כאילו זו הייתה השכונה שלנו במימד מקביל.
נכנסנו לחדר ומייק ישר פתח טלויזיה.
"גופת גבר נמצאה בבית חולים בלוס אנג'לס כשעל מצח האיש נכתב
באודם 'האב' המשטרה מנסה למצוא כבר יומיים אדם שיתאים להגדרה
חשוד, אך אין אדם המתאים. הקורבן היה אדם מוכר לציבור כגוף
תורם כלכלי חשוב מאד ומשפיע" אמר שדרן החדשות באדישות מחרידה.
"אוי, זה מתחיל. קדימה תביא את המחשב נתחיל לחפש מה הממצא 'אב'
יכול לעזור לנו עם כל החומר שיש לנו."אמרתי למייק.
יום שלם התבזבז לו בקריאת החומר הזה שלא עזר לנו בכלום.
מייק יצא בסערה השעה 8 לפנות בוקר מהחדר ולא אמר לי לאן. לפתע
שמעתי מהטלויזיה.
"גופה של אישה צעירה נמצאה היום ברחוב שטרן. הגופה קרועה כולה
ועל זרועה של האשה נחרט 'הבן', לאחר ניתוח הגופה התגלה שהאשה
נשאה תינוק בבטנה כבר שבועיים וחצי, רוב הסיכויים שלא ידעה על
כך כלל."
3 ימים עברו מאז הרצח הראשון, זה היה דפוסו של בארי.
הטלפון צלצל.
"הלו?" שאלתי.
"ריפ? תארזי, נוסעים ללוס אנג'לס" אמר מייק מעברו השני של
הקו.
"מייק אני לא חושבת שזה הכיוון" אמרתי לו.
"מה לא הכיוון? זה המקום שהוא רצח בהם, 2 רציחות. צאי, מהר אין
זמן." צעק מייק מעברו השני של הקו.
יצאתי. לא היה לי כוח להתווכח.
'3 ימים בין הרצח הראשון לשני. זה משאיר לנו יומיים עד לשלישי,
או אולי 3? מה לעזאזל הוא מתכנן? למה רצח את שני האנשים האלו?
מה הם קשורים זה לזה? מה אלו האב והבן?' לא הפסקתי לחשוב
לרגע.
בדרך עברנו ליד כנסייה ישנה ומייק ביקש להיכנס.
"מייק, אתה יהודי. מה יש לך לחפש בכנסייה?" שאלתי את מייק.
"כל אל יעזור עכשיו, קדימה כנסי." אמר לי מייק ויצא מהר
מהאוטו.
יצאתי אחריו, יש לי ברירה אחרת?
נכנסנו לכנסייה ונשמעה תפילה מאד חרישית בתוך הכנסייה. שמתי לב
שהמתפללים המשיכו לומר שוב ושוב את המשפט "האב, הבן ורוח
הקודש".
תפסתי את זרועו של מייק.
"מייק, בוא אני יודעת לאן צריך ללכת." אמרתי לו בשקט.
"ריפ, זה לא מתאים עכשיו. אני חייב לפחות להתפלל בשביל
הקורבנות האחרים" אמר מייק.
"מייק, הם מתפללים. אתה לא שומע? הם ממשיכים לומר שוב ושוב...
'האב, הבן ורוח הקודש' מייק, חייבים לצאת לחפש מה קשור רוח
הקודש לבארי"אמרתי למייק.
"ריפ, זה מאוחר מדי, זה הסוף" אמר מייק.
"מה הסוף? אני לא מוותרת אתה שומע? אני חייבת לפתור את זה
לפניי שיקרה עוד אסון" אמרתי למייק בקול חלש ולחוץ.
"ריפ"
"מה מייק? מה?" שאלתי בקוצר רוח.
"זה הסוף... צאי מהר החוצה!" צעק מייק.
"מה? מה קרה?" שאלתי.
רצנו שנינו החוצה למכונית.
מייק רץ להביא את הלפ-טופ ולהצליב מידע. הוא חיפש את הכנסייה
שאליה היה בארי מחובר הכי הרבה בילדותו.
מצאנו! הגבר שנרצח בעבר היה כומר מתחיל בכנסייה ההיא, שבארי
היה קשור אליה. הבחורה נשאה את הבן שלו מבלי שידעו זאת.
ועכשיו נותר לנו להבין מי זה רוח הקודש. ואיך בארי הוא לסיים
את הכל.
לא ידענו שגורלנו חרוץ מראש.
אחריי יומיים של נסיעות ארוכות הגענו לעיר משגשגת ומדהימה
ביופייה.
נכנסנו לכנסייה של בארי לחפש סימנים ממנו או מדברים שהוא
מתכוון לעשות.
כשנכנסנו התפללו שם באותה העת. הקולות היפהפיים, אך מפחידים
ומרתיעים בו זמנית גרמו לנו להביט מעלה, לתקרת הכנסייה בחיפוש
אחר הבנה של איפה אלוהים ברגעים אלו של מתח וחשש.
זה היה הסוף, לא ידענו את זה .
'ורוח הקודש' נשמע כעת סביבנו. רוח הקודש , האווירה הזו
בכנסייה גרמה לנו לצמרמורת.
'האב, הבן ורוח הקודש' נאמר שוב. ואז נשמע לו הפיצוף החזק
ביותר שאי פעם שמעתי.
ספק אם היה זה פיצוף חזק בגלל כמות הנפץ העצומה שהוחדרה למבנה
זה או בגלל העוצמה האלוהית ששררה שם באותו הזמן.
לא כומר אחד, לא שניים אלא שלושה היו שם כדי להשלים את התפילה
החזקה הזו שתיכנס עמוק לשמיים.
הכנסייה קרסה ואני ומייק בתוכה מבועתים מהקולות השמימיים
שסביבנו.
מייק כבר לא התעורר מזה, הוא דאג לכסות על אוזניי ולהגן על
עיניי שלא אראה כלום מזאת, אבל אני לא הייתי צריכה לראות או
לשמוע, אני הרגשתי הכל.
חורבן מוחלט של כנסייה אנשים ואמונה. השילוש הקדוש!
האב, הבן ורוח הקודש.
מייק לא יתעורר, הוא שקוע בתרדמת חיים. אני אמשיך לשמוע, לראות
להרגיש.
ובארי? בארי קרס כבר מזמן. האמונה שלו ושלי נעלמה עוד בתחילת
ימינו. רק מייק נשאר להאמין, אך לא עוד.