כל לילה לצאת אל
רוח חורף
ומרחבים אינסופיים של
ים שחור, חצוי בגלים לבנים.
לשאוף אוויר מלוח, רוח פתאומית.
לשכב על הקרקע הקרה, בקרן אור.
להרגיש את החול בין האצבעות,
לראות את רוח-הרפאים של הירח
קופאת בתוך המים.
להזכר באותה תחושה מפחידה
שלוחצת, ממלאת בריק מבפנים.
חרדה, תחושה של בדידות וייאוש,
של חוסר מוצא.
לעצום עיניים ולנשום עמוק.
להרגיש איך כל נשימה חודרת,
והריאות מתמלאות. להתגלגל
על הבטן ישר לים, לטבול באבק
כוכבים, ולתת לפחד לחזור.
לבכות בין הגלים, ולשמוע
טפטוף של דמעות-
מים מלוחים נאבדים
בים מלוח של שמיים שחורים.
להתגעגע לקול, לצחוק, למבט
לדעת, שכל-כך הרבה מילים
לא נאמרו, וכל העבר נאבד.
להביט בירח האדום שוקע בינות
לקצף לבן, מאחורי קו האופק
ואחרי כל-כך הרבה לילות, לסרב
להפנים, שאתה כבר לא תראה
את הזריחה.