כל קיץ אני מצליחה לזמזם לעצמי "כל קיץ קורה דבר מה" בלי
להתחבר למילים. הקיץ עובר לי כמו החורף, והסתיו והאביב... ככה
סתם.
אולי הפעם זה היה שונה כי נתתי לעצמי לזרום. לא יודעת, אבל אני
כן יודעת שהקיץ הזה היה ללא ספק שונה מקודמיו. רועי. ככה
קוראים למי ששינה את הסתמיות להתרגשות וגרם לנפילת האימפריה
הגדולה שהיא החברות.
קשר ביני לבינו היה אסור לפי הצבא, אבל זה לא הפריע לנו. באמצע
המדבר, באוהל שורץ נמלים, הוא אמר לי שהוא חושב שאני ממש
חמודה. משם זה פשוט התגלגל.
היא - רעות. מי שהייתה אז חברה, כל כך קרובה אליי, שראיתי בה
חברה גם מחוץ לצבא. אבל ברגע בו החברות שלנו הייתה אמורה להאיר
לה באדום זועק, היא נכשלה והרסה את הכול.
עד שקרה מה שקרה, היא הייתה אשת סודי, הייתי מספרת לה כל מה
שקרה עם רועי. היא שמחה בשבילי... לפעמים יותר ממני. היא
דירבנה את שנינו להמשיך וכל הזמן סיפרה לאחד כמה מושלם השני.
ככה היא הייתה. אבל כנראה שכל מה שרועי חשב עליי, היא רצתה
שיחשוב עליה. היא בשמחה הייתה תופסת את מקומי בכל השיחות
איתו.
זאת הייתה גם אשמתי, כי לא ידעתי מה רציתי, כי בשלב מסוים
הפסקתי לדבר איתה עליו והיא חשבה שאני כבר לא רוצה אותו יותר.
אבל לא ידעתי מה רציתי... רק ידעתי שאני לא רוצה לוותר עליו
בלי להיות בטוחה לגמרי שזה מה שנכון בשבילי.
אבל רועי לא הבין את זה וכל המסרים שלי אמרו לו שאני לא רוצה
אותו. וזה מה שהוא אמר לעצמו - שאני לא רוצה אותו. ורעות חשבה
שאני לא רוצה אותו. זה, כך נראה, מה שהוביל אותם לנשיקה. הוא
רוצה להיעלם, לא לראות אותה יותר, לחזור ולשנות. היא חושבת
שזאת התחלה של קשר נפלא, שעכשיו כל מה שהוא אמר עליי - הוא
אומר עליה.
הוא לא הרגיש נוח, היא הרגישה יותר מדי בנוח. ולכן אני והיא
כבר לא חברות. זה הצד הטוב של הסיפור - למדתי מי היא. מישהי
חסרת עמוד שידרה שלא ניתן לבטוח בה. מישהי שידעה להעמיד אותי
על טעותי ושלימדה אותי שחברה היא לא חברה עד שהיא מוכיחה את
הנאמנות שלה. והיא לא הצליחה. אני לא קפצתי לראש שלה שניה לפני
שהיא נישקה אותו.
מה שעצוב זה שהיא בטוחה שאני טועה, שאני עושה מזה עניין גדול
מדי. ושהוא רוצה אותה, שהיא באיזו צורה מעוותת ניצחה אותי. אבל
היא טועה. היא הפסידה. אותי.